דבר אליהו (קלאצקין) קב

שתהא המחילה מחילה גמורה ולא רק מצד שנפתה לזה לפי שתקפו יצרו לפי שעה, וא"כ שפיר קאמר "דמשכחת לה דיש לה היתר" דהא יש אפשרות להודיע לו דמהני מחילה דוקא בפני שני ת"ח (וכמו שהקנוי בפני שנים), וממילא כשידע שיש לה היתר כשימחול בפניהם לא יתקפנו יצרו לבוא עלי' בדרך אך עדיין קשה דהא ממ"ש מקודם "דאמרי לי' אחלי' לקינויך ובעלה" מבואר דמהני מחילה לאחר סתירה

ועפמ"ש י"ל דענין הפלוגתא הוי, דאי ענין המחילה הוי רק להפקיע האיסור מצד הקנוי דהוי גם אי קמי שמיא גליא שהיא טהורה. ממילא ל"מ מחילה אחר סתירה משום דהוי ספקא דאחזק איסורא. שכבר נאסרה משעת סתירה, ולא נתברר שהיא טהורה (ודוקא קודם סתירה הוי כמו שלא קנא לה מעולם), משא"כ אי נימא שהמחילה מפקעת הקנוי בכל ענין. ודלא אכפת לן מה דקמי שמיא גליא שהיא טמאה, וא"כ נהי דכשיראו שיצרו תוקפו יאמרו לו אחלי' לקנויך ולא ימחו בידו, וכעין מ"ש ביבמות ד' פ"ז דבתרי ותרי מהני מה שאומרת ברי לי ושאין לבה נוקפה, וה"נ הוא אומר שאין לבו נוקפו ושברור אצלו שלא נטמאה, אכתי לפום צד הספק דקמי שמיא גליא שזינתה. אין במחילה ממש ועובר על איסור לאו, ולא חשיב כשוגג בעלמא, ומש"ה ניחא הא דקאמרי רבנן שאין בעלה נאמן עלי', לפי שיצרו תוקפו ביותר דלא אם אמרת בנדה שכן יש לה היתר תאמר בסוטה שאין לה היתר", שלצד הספק שזינתה ואסורה עליו אין לה היתר לעולם, דל"מ מחילה אחר סתירה אלא לצד הספק שהיא טהורה (וקודם המחילה אפי' אם היא טהורה נענש כו'), משא"כ אס"ד דמהני מחילה אחס"ת בכל גונא וכמו שלא קנא לה מעולם, דגם אי קמי שמיא גליא שנטמאה אינה אסורה עליו והוי רק שוגג בעלמא, הדר יקשה דגם סוטה יש לה היתר ע"י מחילה כשיבא לביתו וימחול בפני ת"ח (ול"ל דא"א לגלות להבעל משום דלא ניחא לן שימחול, דז"א, דאי המחילה עוקרת הקנוי בכל גונא, ממילא אין קפידא בדבר). סימן נח

מ"ש מע"כ ע"ד מי שנדר בית דירה להתפלל בה והתפללו בה שנה תמימה וכבר נקרא הבית בשם ביהמ"ד ועתה השכיר הבית לדירה ואומר שהקדיש רק לשנה אחת ומע"כ יודע שבסתם נדר בלי שום קביעת זמן. ושהיתה כונתו להקדיש לעולם הנה בש"כ יו"ד סי' רל"ו סק"א דאפי' נשבע סתם שלא יישן ושלא יאכל אם אומר שבדעתו היה היום נאמן דלא הוי שבועת שוא, ומ"ש הר"ן נדרים ד' כ"ח ובש"כ סי' רל"ב סקל"ד באומר בלבו היום ומוציא בשפתיו סתם, דבלאו אונס לעולם משמע, י"ל דהיינו לפי שחשב להוציא בשפתיו דוקא לשון כזה שיהא משמעות לעולם כדי שיחשוב האנס שהיא של תרומה, משא"כ כשלא כיון לדקדק שיאמר בלשון משמעות לעולם רק שנכשל בלשונו שלא פירש להדיא מה שהי' בלבו, דמי למי שהי' בלבו פת חטים והוציא בשפתו פת סתם דאסור בשל חטים לבד דבתר דאמר פת איתקל מילולי' וע' ש"כ סי' ר"י סק"ב בשם הב"ח דדוקא כשהוציא בפיו בשוגג לשון פת סתם משא"כ כשמתכוין שלא להוציא בשפתיו לשון פת חטין. והפ"ת הביא בשם החו"י שחולק ע"ז. ואולי גם להב"ח, דוקא כשמכוין לדקדק בלשונו לאמר לשון שיהא משמע להשומע שכולל כל מיני פת ושהוא יחשוב בלבו דוקא פת חטין משא"כ כשאומר שלא כיון לדקדק בלשונו ושעי"ז יצא מפיו לשון שאינו מתאים לכונתו ומחשבתו, ומש"ה מהני מה שהי' בדעתו היום ולאו דוקא בשבועה שלא אישן וכה"ג דאיכא אומדנא דמוכח שלא ישבע באיסור לשוא על דבר הנמנע, אלא דגם בעלמא אמרי' הכי והמח"א ה' נדרים סי' ד' כתב דהנודר מן הבשר אסור בבשר עופות אף כשאומר בלבי הי' לבשר בהמה והוכיח זה ממ"ש הרא"ש והר"ן הנ"ל ולענ"ד שאני התם שדקדק בכונה לאמר לשון שמשמעות לעולם. בכה"ג ל"מ מחשבת לבו כמ"ש הרא"ש והר"ן, וה"ה כשכיון לדקדק לאמר לשון הכולל בשר עוף, משא"כ כשלא חשש לדקדק בלשונו לפרש את אשר בלבו דהוי כמו דאתקל מילולי'. ומ"ש עוד המח"א להוכיח ממ"ש הר"ן דבשר מליח אפי' ביומא דהקזה אסור, והשתא אם איתא דיכול לומר לפרט זה נתכונתי אע"ג דהלשון כולל כמה ענינים, א"כ כי היכי דיומא דהקזה הוי הוכחה שלא הי' כוונתו לכלול בשר עוף ודגים ה"נ להוי הוכחה שאין בשר מלוח בכלל, לענ"ד לא מוכח מזה. דהתם מיירי שלא חשב להדיא בשעת נדרו שלא יכלול בשר מליח. וע' שבועות ד' כ' תד"ה לישנא "וא"ת נשיילי' מה הי' בדעתו וי"ל כגון שאמר שבדעתו כל מה שיהי' משמעות לשונו', והיינו התם דשבועת שאוכל ושאי אוכל הם דברים הפכים וסותרים וא"א שלא ידע מה הי' בדעתו, ומכ"ש הכא דאצ"ל שהי' בדעתו כל מה שיהי' משמעות לשונו אלא שלא שם אל לבו לחשוב הפרטים, ומש"ה גם בשר מליח בכלל, ודוקא מידי דצריך שליח לאמלוכי כדגים אינו בכלל, עוד הביא במח"א מהר"ן פ"ג דשבועות בשם הרז"ה דהנודר מן המצה ואמר לא הי' בלבי מצה של מצוה ה"ז אסור בכל מצה, והוכחתו מוקשה לע"ד דהא בלשון הר"ן שם מפורש שאינו אומר שדקדק בשעת נדרו לחשוב דוקא מצה שאינה של מצוה אלא דמצד אומדן דעתא י"ל שאין דעת הנשבע לעבור על המצות ושלא כלל המצות של ליל פסח, וע"ש מ"ש הר"ן וז"ל לא דמי דהתם כיון שהוא מקיים המצוה בשבועתו, ראוי לומר שלא נתכוין לאסור דברים האסורין עליו כבר כו' יע"ש, ודמש"ה אסור בכל מצה כמשמעות לשונו, משא"כ כשאומר שחשב בפירוש אז בלבו דדוקא מצת רשות, ומתיישב מ"ש המח"א מתשו' הרשב"א במי שנדר שלא לאכול בשר כל השנה חוץ מיו"ט ט ואמר בלבי הי' להוציא חנוכה ופורים ה"ז מותר וכדתנן ופירושן להקל הגם שאינן בכלל יו"ט. וממ"ש התוס' בשבועות ד' כ"ג ד"ה דלמא למיפטר "דאפי' אמר שבועה שלא אוכל סתם כיון שאין בלבו לאסור עצמו אלא באלו המינים לא מיתסר באחריני" וממ"ש בשבועות ד' כ"ט ונדרים ד' ל', וע' פ"ת סי' רי"ז סק"ב בשם החו"י דכשאומר שכיון רק לבשר בהמה מותר בעופות ודלא כהמח"א, וגם לדעת המח"א דוקא במי שאסר על עצמו בשוא"ת שלא לאכול וכה"ג אמרי' דמסתמא לעולם משמע, וכמ"ש המח"א בעצמו ה' שבועות סי' ו', ומשום דאטו נימא שהיתה כוונתו שלא לאכול או לשתות יין שעה אחת דהא גם קודם שנדר אטו הי' אוכל אותו מאכל תמיד בלי הפסק זמן מועט. משא"כ כשנדר בקו"ע, וכמ"ש מההיא דגיטין ד' ע"ה באומר ה"ז גיטך ע"מ שתניקי את בני דכל סתם נמי כמפרש יום אחד דמי', ועמ"ש הרא"ש כלל ו' הלכה י"ט דמאחר שבסתם פטרוהו יש לדון לשון הפטור לכל הפחות שאנו יכולין לדונו כו' ואף כלפי גבוה אמרי' הכי כדתנן בפ' בתרא דמנחות דכל שאדם נודר להביא נדבה משלו שאנו הולכין אחר הנדבה הקטנה שאדם מביא מאותו המין ואע"ג דאמרי' פ' מי שאחזו כו' ונתקיימו דברי רבא דבסתם בעי' שתי שנים שאני גבי גט משום דלצעורה קא מכוין הלכך אנו דנין לשונו להחמיר" ע"ש והגם שכתב הב"ש סי' קמ"ג סקי"א ממ"ש הרשב"א דאדרבה משום דלצעורה מכוין אמרי' דכונתו רק יום א' משא"כ בעלמא כשהתנה ליתן מזונות וכה"ג. כבר כ' הנה"מ סי' ס' סק"ח דהיינו דוקא בנותן מתנה לחבירו ומתנה עמו שיזון אותו, כיון דהתנאי לצרכו ולהרוחה דידי'