דבר אליהו (קלאצקין) קא

רגע כבר הוא כמשוחרר, וע' ב"ק ד' י' תד"ה שהשור, וביותר יקשה דהא מוקי שעשאו טריפה ומ"מ משלם קנס לרבו, דהא עכצ"ל לפ"ז דמש"ה לא מוקי דמיירי שנשתחרר אח"כ והוליד, משום דס"ל דמעוכב ג"ש אין לו קנם, וא"כ עכצ"ל דבמה שעשאוהו טריפה לא הוי אפי' כמעוכב ג"ש, וא"כ הדק"ל דה"ה דהו"מ לאוקי שנשתחרר והוליד, ומשום דבשעת חלות החיוב היינו בשעת נגיחה כבר אינו עומד לכוף את רבו דכיון דלא שכיח כלל שיוליד. לא שייך גבי' התקנה דלא תהו בראה, והיכא שנשא אשה והוליד נותן ח"כ ליורשיו דהעמד האם בחזקת צדקת שלא זינתה ושהבנים שלו (ומ"ש מהרש"ל בפסחים ד' פ"ז דבזקן דלא שכיח שיוליד ל"א רוב בעילות אחר הבעל, היינו דוקא התם שהיתה פרוצה ביותר קודם נשואין שאין לה חזקת צדקת), וכדי ליישב הא דלא אוקי הכי, עכצ"ל דאף מיעוטא דמיעוטא ליכא שיוליד. או דלא ניחא לי' לאוקי במלתא דלא שכיחא. ולפי מה שבארתי דברי היש"ש דכשהיא חיה מצד חוזק טבעה יצתה מכלל הטריפות, ממילא מיושב בפשיטות דלא מצי מוקי הכי, כיון שאמדוהו למיתה ועשאו טריפה, (וי"ל ג"כ לפמ"ש הרמב"ם הילפותא דטא"ח מהכתוב "ובשר בשדה טרפה ל"ת לכלב תשליכון אותו", ולא כילפותא דר"ל מקרא דוזאת החיה, ועמ"ש הט"ז והכו"פ, וא"כ י"ל דנהי דקיי"ל דבודאי טריפה ל"מ שהיית יב"ח, משום דממ"ש לכלב תשליכון אותו לא מוכח אלא דרובא דרובא אינן חיין, במקום ספק טריפות מצרפינן לספק דלמא הוי הילפותא מקרא דוזאת החיה לענין הכשר אותה הבהמה

), ובגוף הוכחת הפר"ח. עמ"ש הגרע"א סי' ר"ד דשפיר ניחא גם כדנימא דזכר טריפה מוליד. ולא מצי מוקי דאחר שנשתחרר הוליד דא"כ יקשה על הברייתא אמאי נקט יורשיו לנקוט דח"כ לנפשיה, ודברי הגרע"א זצ"ל מוקשין דהא אכתי מוכח מהמסקנא ובלא"ה, אטו בהא דמוקי דמאי יורשיו נפשיה מתישב טפי הלשון "ליורשיו" וכדפריך עלה רבא "שתי תשובות בדבר חדא דיורשיו קתני ועוד כופר הוא ואר"ל כופר אין משתלם אלא לאח"מ" ואדרבה תמוה היכי אסיק אדעתי' רב אדא לפרש דמאי יורשיו נפשיה, ויש מקום ליישב לפי מה שביארתי בספרי אבן הראשה סי' ט"ו ליישב קושיית התוס' "דמה תולה יורשין בקדושין כו' ואפי' בנו ממזר מערוה דלא תפסי בה קדושין כו' הוי בנו לכל דבר והיינו ליורשו" כו', די"ל דכיון דלא תפסי קדושין וליכא חזקת צדקת אין הבן יורשו אלא מטעם רובא דרוב בעילות אחה"ב וממילא לא יוכלו להוציא הח"כ מיד בעל השור כיון שא"ה בממון אחר הרוב להוציא מהמוחזק, כיון שלא הוחזק זה הרוב לענין שאר דברים ומלתא דאיסורא. ואם אין אלו הבנים יורשין אותו שוב אין לו שום יורש בעולם, ועפ"ז יש לפרש הא דקאמר ר"א בר אהבה כשעשאו טרפה ומאי יורשיו נפשיה" דהיינו דלאח"כ שמת ע"י הנגיחה אגלי למפרע שהי' חייב לשלם התשלומי כופר עוד בהיותו בחיים תיכף שנגחו ועשאו טרפה והוי כמו שכבר נתן לו דמי הח"כ (ועמ"ש התוס' בסוטה ד' כ"ה ד"ה ב"ה) וא"כ אין אנו באין עתה לדון אם בעל השור מחויב לשלם התשלומי כופר, דהא כבר חל עליו החיוב משעת נגיחה קודם שמת. ורק עתה אחר שמת מספקא לן אם הבנים הם היורשין או דלמא לאו בניו נינהו ואין לו יורשין וכל הקודם ומחזיק זכה, וא"כ אין בעל השור נחשב מוחזק, רק שתופס ממון המת בתורת זכי' מהפקר, וע' סי', רצ"ב ובש"כ ס"ק כ"ז (וי"ל ג"כ דכיון דכופרא כפרה צריך הוא לשלם ואח"כ לחזור ולזכות מהפקר) וממילא שייך להבנים מטעם רוב בעילות אחה"ב, כיון דליכא חזקת ממון וחזקת מרא קמא המנגד להרוב שלהם, והיינו דקמ"ל דכשלא הספיק לגבות בחייו (או שלא סמכו ב"ד על האומדנא להוציא ממון והמתינו עד שמת) נותן ח"כ ליורשיו בכח חיוב התשלומין מחיים לנפשיה, וע"ז הקשה רבא "חדא דורשיו קתני" ומשמע שהחיוב הוי רק ליורשיו ושלא נתחייב לו בהיותו בחיים "ועוד כופר הוא ואר"ל כופר א"מ אלא לאח"מ", ולא נתחייב למפרע משעת נגיחה אלא משעת מיתה וממילא אם אין אלו הבנים בני הנהרג, אין לו יורשין ולא נתחייב בעל השור מעולם בתשלומי כופר, והדר יקשה שאין להוציא ממון מחזקתו דא"ה בממון אחה"ר ועכ"פ שפיר הוכיח הפר"ח מדלא אוקי כן להמסקנא, ודכיון שא"מ אלא לאח"מ לא משכחת חיוב ח"כ לנפשי' אלא ליורשיו, סימן נז

מ"ש מעכ"ת במכתבו בדברי התוס' בסוטה ד' כ"ח ד"ה מה ת"ל. דסוטה קודם השקאת מים המאררים היא באיסור לאו הבא מכלל עשה, וכ"כ התוס' ביבמות ד' ס"ט ד"ה כי תהי', וביבמות ד' י"א ד"ה מאי הביאו בשם הגמרא שאם בא עלי' בעלה בדרך לוקה, וכבר הביא זה בגליון הש"ס להגרע"א זצ"ל לענ"ד י"ל דהתוס' בסוטה מיירי היכא שהיא טהורה וכמ"ש בלשונם ואפי' אם היא טהורה נענש בב"ד של מעלה אם בא עלי' כמו על חייבי עשה ולא כשאר ספיקות" כו' ומ"ש ד' ז' "סוטה שהיא בלאו" היינו דשמא יתברר שהיתה טמאה, ועמ"ש התוס' ביבמות ד' פ' ד"ה נעשה סריס למפרע דלא חשיב התראת ספק כו' דהשתא מיהא איגלאי למפרע כו' ולא דמי להכה כו' דאף לאחר שהכה את שניהם לא ידיע איזהו אביו (ודלא כמ"ש התוס' בכתובות ד' ט"ו. וע' חולין ד' י"א תד"ה וכ"ת) ובפרט דקיי"ל דשמה התראה. ובפרט שיודע שאסורה עליו באיסור לאו הבא מכלל עשה רק שאין יודע עדיין שהיא עליו באיסור לאו, ונתברר אח"כ שהיתה טמאה ואגלאי למפרע שבא עלי' באיסור לאו, ודוקא כשלא נתברר אח"כ שהיא טמאה ליכא מלקות, הגם שאסרה הכתוב קודם שתיה כאילו היא יודאי טמאה

ובפלוגתא דרב אחא ורבינא קאמר הש"ס, ד' כ"ה דמסתברא כמ"ד דבעל שמחל על קנויו לאחר סתירה אינו מחול, מדתניא "ר' יוסי אומר בעלה נאמן עליה מק"ו ומה נדה כו' אמרו לו לא אם אמרת בנידה שכן יש לה היתר כו' ואי אמרת לאחר סתירה מחול לה משכחת לה דיש לה היתר דאי בעי מחיל לי' לקינויה ובעיל", ולכאו' יפלא שזה סותר למ"ש הש"ס מקודם. "ת"ש ומוסרין לו שני ת"ח שמא יבא עליה בדרך ואי אמרת בעל שמחל על קינויו קינויו מחול לחליה לקינויה ולבעול מ"ש ת"ח דגמירי דאי בעי למיבעל אמרי לי' אחלי לקינוייך ובעלה", הרי מבואר שיש צורך במסירת שני ת"ח שכשיראו שיתקפנו יצרו ועי"ז יהא נפתה להאמין שהיא טהורה (ע' גיטין ד' ע"ט תוד"ה ב"ש דכשזינתה מאיסה היא בעיניו ואינו בא עלי') ישגיחו שימחול הקינוי מחילה גמורה ודא"א לגלות זאת להבעל משום דלא ניחא לן שימחול הקנוי שקנא ברוח טהרה שעי"ז יפרצו בזנות. ורק כשיראו הת"ח המכוין אותו בדרך. שיש הכרח לגלות לו, אך אז יאמרו לו אחלי' לקינויך, וא"כ כיון שא"א לגלות להבעל שיש עצה להתיר ע"י מחילה, ממילא אין יודע שיש לו היתר ויצרו תוקפו ועמ"ש בזה בספרי אמ"ש סי' פ"ז. וקצת י"ל עפמ"ש התוס' בסנהדרין ד' ו' ד"ה צריכה "דאע"פ שיודע מה מוחל דומה למחילה בטעות לפי שמוחל ע"פ עצתם של דיינין שהשיאו אותו למחול (וי"א דל"מ מחילה כדתפיס שטרא דהוי הוראה שאינו בלב שלם), דמש"ה יש צורך בשני תלמידי חכמים שידקדקו וישגיחו