דבר אברהם - ג צח

כיון דנשתעבד לי' הנפקד מדר"נ ה"ל נפקד בע"ד דהמלוה) וכיון שהוא חייב לשלם להבע"ח הרי הוא במקום הלוה ובע"ד של הבע"ח) וכשהלוה בעצמו נותן לשליח של אחד הבע"ח בודאי קנה, וא"כ כיון שהוא עצמו תופס בשביל בע"ח אחד אמאי לא קני

ועד"ז אמרתי ליישב את הרמ"ה מובא בטיו"ד סי' ר"מ דאף דקיי"ל כיבוד אב משל אב ואם רוצה האב למישדי ארנקי של בן לים מני לאכלומי' ה"מ מקמי דשדייה לים דאפשר דמימנע ולא שדי לי' אבל בתר דשדייה אסור לאכלומי' דמאי דהוה הוה, והק' עליו העצמ"י מסוגיא דקידושין (ל"ב.) איבעיא להו משלמי כו' ת"ש כו' עד היכן כיבוד אב ואם אמר להם כדי שיטול ארנקי ויזרקנו לים בפניו ואינו מכלימו ואי אמרת משל אב מאי נפקא לי' מיני', ולהרמ"ה מאי ראי' היא דילמא לעולם משל אב והארנקי הי' של בן ומ"מ אסור להכלימו דאחר המעשה מאי דהוה הוה. ואמרתי ליישב דהוכחת הש"ס היא מזה דאי אמרת דהארנקי הי' של בן וכיבוד משל אב הרי נעשה האב גזלן בנטלו ארנקי של בן ואינו עושה מעשה עמך ושוב מותר להכלימו

אולם זה יספיק רק להרמ"ה ולא להרמב"ם, דכ' בפ"ו מממרים ה"ז עד היכן כיבוד אב ואם אפילו נטלו כיס של זהובים שלו והשליכו בפניו לים לא יכלימם כו', ותמה בכ"מ שהרי פסק הרמב"ם דכיבוד אב משל אב א"כ האי ארנקי צריך להיות משל אב והיאך כתב אפי' נטלו כיס של זהובים שלו, ותי' הלח"מ דרבינו אית לי' כדעת הרמ"ה דבתר דשדיי' אסור לאכלומי דמאי דהוה הוה, ומשו"ה כתב רבינו אפילו כיס של זהובים שלו כו' כלומר אחר שנזרקו אין להכלימו. והשתא להרמב"ם תקשה קושיית העצמ"י שעל הרמ"ה וא"א לשנויי כמ"ש דההוכחה היא משום שאינו עושה מעשה עמך, דאיהו ס"ל (שם ה' י"א) דאפילו הי' אביו רשע ובעל עבירות מכבדו ומתיירא ממנו. ואגב נאמר דברים אחדים בביאור דברי הרמב"ם האחרונים, דנו"כ הקשו עליו מהניח להם אביהם פרה וטלית משל רבית כו' חייבים להחזיר מפני כבוד אביהם ופריך איקרי כאן ונשיא בעמך לא תאור בעושה מעשה עמך ומשני בשעשה תשובה, ותי' הרדב"ז והלח"מ דהתם איירי כשמת שלא מתוך תשובה דשוב לא יוכל לתקן והרמב"ם מיירי בחייו דעדיין יוכל לעשות תשובה. והדברים אינם מובנים די צרכם, ביחוד מ"ש הרדב"ז דלא תזכרנה הראשונות ונמצא הבן עבר למפרע, והוא תמוה למה יעבור למפרע, ולמה יחוש שיעשה תשובה אח"כ והרי השתא אינו מחויב ואין לו אלא מקומו ושעתו, ועוד דעל מכתו וקללתו כתב דפטור עד שיעשה תשובה ומאי שנא כיבוד, ובאיזהו נשך שם אמרו ונשיא בעמך לא תאור בעושה מעשה עמך ומזה יליף לכיבוד הרי דקללת נשיא וכיבוד או"א כי הדדי נינהו ולמה מפסיק להו הרמב"ם בסכינא חריפא. ונראה לומר אף כי בדוחק קצת דכיבוד מוגדר גם בשלא להכלימו בש"ס ובדברי הרמב"ם לעיל וי"ל דהיכא דאינו מכבדו או יושב במקומו כו' מפני שהוא רשע הוי בזיון לו והכלימה והבזיון נשארת אצלו ומצערו גם אח"כ כשיעשה תשובה ונמצא שהבן מכלים עתה את אביו בם לאח"כ כשיעשה תשובה, ואולי יש להכניס כוונה זו בדברי הרדב"ז וזה שייך רק בכיבוד ולא במכתו וקללתו ואינו שייך אלא בחייו ולא כשמת כבר בלא תשובה

ויש לעיין עוד בזה די"א דאף באינו עושה מעשה עמך אף למאן דסבר דפטור מכיבוד מ"מ לבזותו אסור ולהכלימו הוי כלבזותו. ועיי' בעצמ"י שהביא בשם מהרי"ק דלצערו אסור מ"מ והעצמ"י השיג עליו

תבנן לדידן דכיון דתופס נעשה גזלן ומדר"נ הוא נכנס בחיוב תשלומין במקום הלוה כשהוא נותן לשלוחו של אחד מן הבע"ח בודאי קנה. ואין לומר כיון שהוא במקום הלוה אין אדם מזכה ממונו ע"י עצמו, דז"א שהרי באמת אין זה ממונו של תופס תלא שהתורה הטילה עליו חיוב תשלומין כנכנס תחת הבעלים ואין זה ענין למזכה ממונו ע"י עצמו. והונח ני דאימתי הוא קונה עבור הבע"ח בשעת קניינו דהיינו ברגע תפיסתו וההיא שעתא עדיין לא הי' עליו שעבודא דר"נ, דשעבודא דר"נ חל עליו רק לאחר שעשה קנין, וא"כ בשעת קניינו עדיין איש זר הוא ולאחר שחל שעבודא דר"נ אינו עושה קנין שני בשביל הבע"ח. אבל עדיין אינו מעלה ארוכה, שהרי גם אחר הקנין הוא אוחז בידו לכה"פ רגע וליקני לי' להבע"ח בקנין יד, ואע"פ שאינו מתכוין לקנות דסבר דסגי בקנין הראשון שבשעת התפיסה, הרי ידו של אדם קונה לו שלא מדעתו. ואף שהתוס' ב"ב (נ"ד. ד"ה אדעתא דציבי) כתבו דהא דחצר קונה לו שלא מדעתו היינו שאינו יודע אם הוא בחצירו ואם הי' יודע הי' רוצה לקנות אבל אם יודע ואינו מתכוין לקנות לא קני, נראה דלאו דכו"ע היא ומתוס' ב"מ (י"א. ד"ה זכתה לי) משמע קצת להיפך, דכתבו בראה אותן רצין אחר מציאה ואמר זכתה לי שדי דנראה דאע"ג דלא אמר זכתה לי שדי דזכתה לו כו' ועוד דאריב"ח חצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו כו', ועמד ע"ז הרש"ש בב"ב שם. (ועיי' בחי' הריטב"א לב"מ שם שמדבריו מצהירה כוונה אחרת בדברי התוס'). ואיך שיהי' לצורך יישוב דברי רש"י ז"ל נאמר דלא ס"ל הכי אלא דאף בידע ולא קא מכוין נמי קניא לי' ידו כיון דמ"מ רוצה הוא לקנות אלא שטועה וסובר דקנוי לו כבר, ולא עוד אלא שאפשר דבכה"ג גם התוס' דב"ב מודו, ועיי' בדברי הריטב"א שהזכרנו ואפשר דהכל עולה בקנה אחד ואין להאריך בזה. וא"כ קשה בכל תופס לבע"ח אמאי לא קנה.