דבר אברהם - ג צה

מבואר להדיא דלא כסברא זו, ומה שדחה כת"ר דמשום גזירה מחמרינן לחוש למיעוט אינו נכון, דהא הש"ס פריך שם נמי מרוב היולדות לט' יולדות וע"ז קיימי התוס', וא"כ אין לומר כדיחוי של כת"ר. ג) בתשו' רעק"א סי' פ"ט, צ' נמצאה סברא זו מחכ"א והגרעק"א ז"ל דוחהו מדברי התוס' אלו. ד) אפי' תימא דרוב הנקלטים נקלטים בו ביום, מ"מ הא רוב זרע אינו נקלט כלל ושייכה ההבטחה דונזרעה כו'. ה) מה זה ענין לדרבנן ודאורייתא הרי ברכה והבטחה היא לאשה דתזרע זרע, ואם הוא מיעוטא הרי הברכה יותר גדולה. ישתקע ולא יאמר. ו) מה שתמה על התוס' דהכא אליבא דרב ששת עסקינן, אינו מובן כלל, דראיית התוס' היא מהברייתא והיאך נפרנסה לרב יוסף דסבר דלרבנן אינה מתנוונת, ושמא ר"ל דיש לדחות דאתיא כרבי דסבר דמתנוונת אף לר"י. אבל א"כ דמיד מתנוונת ומתחלת הבדיקה, פשיטא דלא קאי עלה ונזרעה זרע שהרי זה ההיפך מהבדיקה ומאי קמ"ל הברייתא. ומתוך זה אדרבא קשה לרב ששת דלכו"ע מתנוונת מיד, ברייתא כמאן אתיא ומאי קמ"ל

סימן יט

לחכם אחד

במה שהבאתי בספרי ח"ב בהשמטות לסי' ט"ו את דברי הכ"מ (פ"ו מאה"ט הי"ז) שאין הטמא נטהר אלא בעלייתו מן המים אבל בתוך המקוה עדיין הוא טמא, ולפום רהיטא דעליי' גמורה מן המקוה בעינן הקשיתי שם ע"ז, ועמד ע"ז גם כת"ר וכתב דקיי"ל דכל הברכות מברך עובר לעשייתן חוץ מטבילת גר דלא שייך לומר וקדשנו במצותיו וצונו שעדיין נכרי הוא ולא נצטוה לטבול (עי' פסחים ז':), ותם נימא דלא נגמרה הגרות עד שיעלה כולו מן המים הרי אפשר גם בגר שיברך עובר לעשייתן מיד שמגביה את ראשו מן המים ובע"כ דמיד עם הגבהת ראשו נגמרה הגרות והוי כבר אחר עשייתו. תמה אני על כת"ר, אם לפני הטבילה אינו יכול לברך משום שעדיין לא נצטוה מה יועיל בהגבהת ראשו לברך, דאם נאמר דלא נגמרה הגרות עד שיעלה כולו מן המים הרי עם הגבהת ראשו עדיין נכרי הוא ואיך יאמר וצונו, ומאי עדיפא הגבהת ראשו מלפני הטבילה הרי אידי ואידי לא יכול לומר וצונו, ואם נאמר דבהגבהת ראשו כבר נקרא עלה מן המים נגמרה הגרות הרי זה ג"כ לאחר עשייתן ולא עובר לעשייתן. ומה הרווחנו בזה, אם לא רק שלא להפליג ביותר הברכה מן קיום המצוה ללא צורך. באופן שלספק זה אימתי נקרא עליי' מן המים אם בעליית כולו אם במקצתו אין סיוע כלל וכלל ממה שכתב אמנם פשטות הענין נראה דכל שהוציא מקצת גופו באופן שאין עליו עתה תורת ביאה במים (כלומר שאלו הי' נכנס למקוה באופן זה שמקצת גופו זו חוץ למקוה לא הי' נקרא בא במים) הרי זו עלייה מן המים וסרה קושיתי מטובל כלי ומעלהו דרך פיו. ויפה הסתייע לזה כת"ר מנדה שפסק הרמ"א יו"ד סי' ר') דבעודה עומדת במים מברכת והוא כשי' הבה"ג דאינה מברכת עובר לעשיי' ופשוט הוא

ועתה ראיתי בס' אור שמת (פי"ב ממו"מ הכ"ב) שנו"נ בדברי הכ"מ ותפס ג"כ בפשוטו שביציאת מקנת הגוף מקרי כבר עליי' מן המים והעיר ג"כ מסוגיא דיבמות (דף מ"ו ע"א) במנימין עבדי' דרב אשי כו' בדרך אחרת ממה שהקשינו אנו, דאנכי תפסתי דבארויסא דבצוארי' שצמצמו לא הוה סגי שיהא שיעבוד רבי' עליו וזה הי' בעודו במקוה, ואיהו סבר דזולטא דטינא דאנחו ארישי' בהדי דדלי רישי' ממיא הוא דהוה השיעבוד ומזה הסתייע כהכ"מ דבשעת עליי' צריך שיעבוד רבו עליו. ולפ"ז העיר דברמב"ם (פי"ג מאי"ב הי"א) משמע כהכ"מ ובטושו"ע משמע להיפוך. ועיי' בחי' הרשב"א ליבמות שם שכ' דהא דאנחו זולטא דטינא הוא כדי להחזיקו עבד בפני הכל, ואולי כוונתו על זיל אמטי לבי מרך עיי"ש

עוד כתב כת"ר דבפי' הר"ח לפסחים (ז':) נמצאה שיטה חדשה בהא דגר אינו מברך אלא אחר טבילה דז"ל יש מי שאומר דבטבילה דגר בלבד הוא זה הדבר דתנן עלה וב"ה אומר הפורש מן הערלה כפורש מן הקבר עכ"ל, תה צריך הסבר, ונ"ל דאימתי יכול לברך על הטבילה אם כבר פירש מן הטומאה אבל אם יעמוד במקוה ושרץ בידו אינו יכול לברך על הטבילה אפילו אם לאחר הברכה ישליך השרץ מידו דכיון דעדיין הוא מחובר לטומאה לא שייך כלל טהרה, ובזה תתבאר היטב שי' הר"ח דסובר דעצם טבילת הגר הוא משום שנחשב כפורש מן הקבר וכל זמן שהוא בנכריותו עדיין הוא בטומאתו ומשו"ה אינו יכול לברך קודם הטבילה דעדיין מחובר הוא לטומאתו, ולפי"ז לא סבר הר"ח כלל סברת הרמב"ם והתוס' משום דאינו יכול לומר וצונו ורק מצד חיבורו לטומאה קאתינן עלה וממילא בהגבהת ראשו אפי"ת דעדיין לא נגמרה הגרות מ"מ מיקרי מיהא פריש מהטומאה וממילא יכול לברך, עכת"ד

הנה לקושטא דמילתא אין זו כוונת הר"ח כלל כמו שנכתוב לקמן, אבל בתחלה נשוחח קצת בדבריו, מ"ש דלא סבר הר"ח כלל דהטעם הוא משום דא"י לומר וצונו רחוק הוא. דמלשון התוס' נראה שהכל הוא מלשון הר"ח ויותר מזה בסמ"ג עשין כ"ז. ומ"ש דממילא בהגבהת ראשו אפי"ת דעדיין לא נגמרה הגרות מ"מ מיקרי מיהא פריש מהטומאה (כלומר