דבר אברהם - ג צד

והחמירו בו אבל במעשר עני היו צריכין לעשות תקנה כללית לא החמירו בו, והוא מתקבל על הלב

בדברי חמודות פ' א"ט ציון קצ"ו וכתב ב"י בדעת התוס' והרא"ש והרשב"א כסברא ראשונה (דאף באיכא מצילין לא שדי זיהרא עד דשליף) ואני לא ראיתי לא בתוספת ולא בדברי רבנו שום דבר מכל זה עכ"ל. ופשוט הוא דהב"י מורה באצבע על מה שכתבו שאין להתיר לשחוט בעוד שהנץ שוכב ע"ג העוף ולא הסיר רגליו דכשהנץ רודף אחר העוף מכהו כמה פעמים ברגליו ודריס ושליף כמה פעמים, ואס"ד דכשיש מצילין זורק ארס גם לפני שליפה ל"ל לטעמא שמכהו כמה פעמים תיפוק לי' שיש כאן מצילין דכיון שמתקרב כ"כ לשוחטו אין לך מצילין גדול מזה. (ובודאי לא כיוונו התוס' על הטועין שהזכירו שהתירו לשחוט מרחוק ע"י חץ דהא למעשה קאמרי) והך טעמא עדיפא מדידהו כשראו שלא דרס בפריחתו עיי' שו"ע סי' נ"ז ס"ח

סימן יח

לחכם אחד

ע"ד השם העלענא שבמקום הנתינה אינם יכולים לבטא אות ה"א וקורין (כולם או קצתם) עלענא, ונסתפק המסדר אולי יש לכתוב גם דמתקריא עלענא, גם דעתי כדעת ידידי מעכ"ת דיש לכתוב רק העלענא ואין צורך כלל להזכיר עלענא, א') שגם בינינו יש שיכולים לבטא הה"א ויש שלישנא קלילא להם, ב') שידוע שזהו השם העלענא, אך מ"ש כת"ר לדמות להמרדכי פרק המגרש מתשו' ריצב"א על גט הבא כו' ומה שקורין בורוי"ש ואנו קורין באוריי"ש נראה בעיני דכיון דמתוך מקום האיש ומקום כתיבת הגט מוכח דמארץ הגר בא ולשונם לדבר לישנא קלילא אין להקפיד כלל, אינו נראה לי, דהתם אדרבא כתבו הלישנא קלילא כבמקום הכתיבה, וה"נ הי' לו לכתוב עלענא, אלא שיש לכת"ר לומר שנראה מהריצב"א שאם כתבו באוריי"ש הוה עדיף טפי, אמנם יש לדחות דכוונתו שהי' לו לכתוב שניהם, ועדיפא הו"ל לכת"ר להביא מרעדיש הרעדיש שזהו ממש כבנ"ד, אלא דהתם המעשה הוא להיפוך, אבל בטעמא חדא הוא שאין זה שינוי, ולהנדיל הענדיל בודאי אין שום שייכות שמשונה בהברה בפתח כמ"ש כת"ר

בנוגע לשם רות דעתי גם עתה כאשר אמרתי שנשתקע ואין לכותבו ומאי עדיפותא דשם גירות

בנוגע למה שבגיטין שבעירו היו כותבין תמיד דיתבא על מי מעינות ועל מי בארות, ואף שיש נהר שמסתפקין ממנו, אבל לפי שלא הי' לו שם לא היו כותבין אותו, אולם בהתחדש המדינה והחלו לקרוא בשמות נתנו שם גם לנהר זה, הוא ענין קשה קצת מפני חשש לעז על גיטין הראשונים. ובאמת הייתי תמה על הנו"ב שאם אין שם ידוע לנהר כותבין רק על מי מעינות ומי בארות, והרי גם מעינות אין להם שם וכותבין אותן, וה"נ נכתוב דיתבא על נהר ועל מ"מ דהוי סימנא טפי. אבל מה נעשה שכבר נהגו כן. אח"ז ראיתי שכ"כ גם הט"ג מובא גם בפ"ת. ואולם לעניננו היא מעלה לענין חששא דהוצאת לעז על גיטין הראשונים, דכיון שנהגו כהנו"ב אין לעז דנשתנה המציאות דעד השתא לא הי' שם לנהר ולא יכלו לכותבו, כפי שנהגו, והשתא אית לי' שם. ולכן נראה שאם אמנם כבר הוחלט שם הנהר בהחלט וראוי להחזיקו גם בין ישראל בהכרזה ובהודעות בכתב ויכלול בזה מפורש גם הטעם שעד עכשיו לא נהגו לכותבו ואין פום לעז ח"ו

וע"ד שם הישן מיושן של העיר כו' אם עדין לא נשתקע כ"כ יש לכתוב גם דמתקריא כו', ומכיון שנהגו בשם המחודש של העיר עתה זהו דבר קשה באמת להרבה עיירות ואולי מקפדת כו'. ואשר כתב לי כת"ר ע"ד מה שהקשיתי בתוס' זוטה (דף ו' ע"ב ד"ה טהורה) על הא דתניא כוותי' דרב ששת טהורה ולא שיש לה עדים במדה"י וטהורה ולא שתלתה לה זכות ופי' לא מתקיימא בהן ונקתה ונזרעה זרע) וכתבו התוס' דמהכא משמע דבעלה מותר בה לאלתר ולא אמרינן ימתין עד שלש שנים שמא זכות תלתה לה, דאם הי' אסור בה היכן הוה מצינן למיקרי בה ונקתה ונזרעה זרע. עכ"ל. והקשיתי מאי סייעתא היא והרי אפשר שבא עלי' ובתוך שלשה ימים קנא לה ונסתרה והשקה אותה שעדיין יכול הזרע ליקלט. וע"ז כתב כת"ר ליישב עפימ"ש בחי' הר"ן נדה דף ל"ח מובא בחת"ס אבהע"ז סי' ה' דע"פ הרוב נקלט הזרע לאלתר רק מיעוט הוא שנקלט עד ג' ימים, ולפי"ז פשוט דקרא דונקתה ונזרעה מיירי בודאי ברוב נקלטים לאלתר ולא על המיעוט, ומוכח דבעלה מותר בה לאלתר. וממ"ש התוס' יבמות ל"ז ד"ה רוב היולדות כו' אין ראי' דיפלגו על סברת הר"ן דהתם לענין ספק בן ז' לאחרון או בן ט' לראשון דהוא משום גזירה מחמרינן לחוש אפי' למיעוט, ולא כן כאן בדאורייתא בודאי אזלינן בתר רוב ופשוט. אמנם דברי התוס' סוטה אינם מובנים לי כל צרכם דהסודיא אזלא אליבא דרב ששת דתניא כוותי' ולרב ששת אמרי' התם דלכו"ע מתנוונת מיד וא"כ אפשר לדעת מיד אם מתנוונת ואזדא הוכחת התוס' עכ"ד. אבל תמיהני הפעם על כל דבריו. א) בחי' הר"ן לנדה שם לא נמצאו דבריו אלו ומסתמא ראתה זאת עינו הבדולח של החת"ס בספר אחר ויצא מלבו. ב) בדברי התוס' יבמות שהזכיר