דבר אברהם - ג צב

אח"ז ראיתי שכבר אמרו לה קמאי והוא במל"מ (פ"א מסוטה הי"ד) שנו"נ הרבה בזה וסליק על דעתיה לומר כן ודחי לה כמו שכתבנו

ובתחלת הסוגיא נתקשיתי דאמרינן ואנהר לה עיינין ממתניתין דקתני ושבאו לה עדים שהיא טמאה דאתו עדים אימת אי נימא מקמי דתשתי כו', אלא לבתר דשתאי כו', אא"א מים בודקין אותה תיגלי מילתא למפרע דסהדי שקרי נינהו כו', לעולם אימא לך מים בודקין אותה והא אימור זכות תולה לה כו', והוקשה לי דילמא אף בדאיכא עדים במדה"י המים בודקין אותה והא דאסורה בתרומה ולא אמרינן סהדי שקרי נינהו משום דאין האיש מנוקה מעון אין המים בודקין אותה, וגם ע"ז עמד במל"מ עיי"ש. ויש ליישב דמתני' פסקה ותני ושבאו לה עדים שהיא טמאה שאסורה לאכול בתרומה ומשמע דלעולם הדין כך כאידך בבי דמתני' באומרת טמאה אני ושאינה שותה ושבעלה בא עליה דלעולם אסורה בתרומה באין יוצא וה"נ בבבא דבאו עדים, ואי נימא דהמים בודקין אותה משכחת לה זימני דלא תיאסר והוא בדידעינן בברור שהאיש מנוקה מעוון ואז מדלא בדקוה המים איגלי מילתא דסהדי שקרי נינהו. ומשכחת לה שפיר דידעינן בודאי שהאיש מנוקה מעוון לא מיבעי לדעת ר"ש בדף כ"ח ע"א דאין מנוקה מעוון הוא דוקא אם בא עליה אחר שנסתרה בודאי אפשר כגון שהיה חבוש בבית האסורין, (ואף דאמרינן בחולין דף י"א אין אפוטרופוס לעריות, הני מילי לענין שזינתה אמו ממי שהוא, אבל לא נאמר שאין אפוטרופוס לשמור מאיש אחד ידוע ואף דהעדים שאמרו טמאה היא שאין עדותם מתקיימת אלא בדנימא שאין האיש מנוקה מעוון, הוי כמכחישין לאלה שאומרים שהוא מנוקה מעוון, מ"מ הוי כשני כיתי עדים המכחישין זא"ז דאוקי גברא בחזקת כשרות, והכא אחר ששתתה כבר חזרה האשה לחזקת כשרות), אלא אפי' לדעת הרמב"ם (פ"ב מסוטה ה"ח) דכל שבא ביאה אסורה מימיו אין המים בודקין את אשתו (וכ"ה ברש"י דף ז' ע"ב ניאוף באשה אסורה לו בין מזו שנסתרה בין מאחרת, ועל סתירת דבריו כבר עמד המל"מ) משכחת לה ברווחה כגון שהשקה היום אשה זו ולא נבדקה ולמחר השקה אשתו שניה ובדקוה ומוכת שהוא מנוקה מעוון, וא"כ הני סהדי שקרי נינהו ואמאי אסורה בתרומה באופן זה, אע"כ דאין המים בודקין אותה כרב ששת

ובהיותי בסוגיא זו הוקשה לי דאמרינן תניא כוותיה דרב ששת טהורה ולא שיש לה עדים במדה"י וטהורה ולא שתולה לה זכות פי' לא מתקיימא בהן ולקחה ונזרע זרע וכתבו התוס' וז"ל טהורה ולא שתולה לה זכות מהכא משמע דבעלה מותר בה לאלתר ולא אמרין ימתין עד שלש שנים שמא זכות תלתה לה דאם היה אסור בה היכן הוה מצינו למיקרי בה ונזרע זרע, וכן הראני רבי בירושלמי ונקה האיש מעוון אינו חושש שמא תלה לה זכות ואתיא כמ"ד הזכות תולה ואינה ניכרת עכ"ל, והוקשה לי מה סייעתא מברייתא דאינו צריך להמתין והרי אפשר שבא עליה ובתוך שלשה ימים היה קינוי וסתירה והשקאה שעדיין יכול הזרע לקלוט ואשמעינן קרא טהורה כו', דלא מתקיימא בה ונזרעה זרע. ואולי לשון זריעה נופל על קבלת הזרע ולא על קליטתו

סימן יז

לחכם אחד

ע"ד מ"ש כת"ר על ההערה בר"ן ר"פ אלו טרפות (גבי ושט אין לו בדיקה מבחוץ אלא מבפנים וכ' הר"ן ת"ל ומקשו הכא כיון דאין לו בדיקה מבחוץ כי בדקינן לי' מבפנים מאי הוי ניחוש שמא העור החיצון האדים מחמת הארס וסופו לירד ולנקוב אף עור הפנימי, י"ל דכיון דשני עורות הם אפילו האדים החיצון אין סופו לירד לעור הפנימי דסימנים קשים הם אצל דריסה עכ"ל. והעירותי דאף דאין סופו לירד לפנימי מ"מ כל החיצון מתחלחל ונעשה לקוי אלא דהר"ן לטעמי' לעיל מינה דאם לקה רק עור אחד אפי' כולו כשר בניקב זה בלא זה. אבל לדידן דקיי"ל כהרא"ש דבשניהם אדומים או שניהם לבנים טרפה דלא דמי לנקב קטן דחבריה מגין עלוהי אבל כולו לקוי אין מתקיים ע"י השני האיך מהניא בדיקת עור הפנימי, וראיתי שכ"כ בחידושי רע"ק על יו"ד לסי' ל"ג אות ו'), וע"ז כתב כת"ר דעפימ"ש הש"ך וסי' ל"ג סק"ט) משם המהרש"ל דדוקא בלקה כולו ס"ל להרא"ש דאין חבירו מגין אבל ברובו אפשר דמגין י"ל דארס אולי אינו מחלחל אלא ברובו ולכן אף לדידן הפנימי מגין. הנה בענינים אלו קשה להכריע במילי דסברא שעליהם כבר אמרו הראשונים ז"ל שאינם אלא כדברי נביאות ואם נאמר להביא ממרחק סעד וסיוע שובו נו בצדנו הרי חותכה מכאן וחיה כו'. אולם מכיון שירד לחלק כמילתא בלא טעמא אומר גם אני שאין הדעת נותנת כן שלא תשלוט הזיהרא אלא ברובה בכ"מ והגע בעצמך זיהרת הזאב שורף רוב ושט שבשור הבר וכן גם בעוף הדק אין כח בזיהרא עצמה לשרוף אלא רובו ולא יותר, אתמהה. מי זה אמר לזיהרא עד פה תבוא ולא תוסיף. והאמת יורה דרכו שאין כאן שמץ חילוק. ובעיקר ספקו של המהרש"ל רחוק מאד להכריע לצד זה ואדרבא הכרעת הב"ח דרובו ככולו קרובה יותר, דיסודו של הרא"ש הוא דלא מצינו הגנה אלא בנקב ולא בניטל כולו ואין מקום לומר דאין רובו ככולו דלא כולו ולא רובו שמענו אלא נקב מגין שמענו ודיינו לומר דמגין אף בנלקה שיעור גדול עד מחצה אבל לא ברובו שהוא ככולו בכל התורה כולה.