דבר אברהם - ג צ

והי' נוכח שם יהודי ששמע את הפס"ד, ואח"כ נתפרסם על ידם במכ"ע שהפסיד נתקיים. כבר נשאנו ונתנו בזה בע"ה ועתה אוחז בדרך קצרה. יש בזה שני דברים א) יוצא ליהרג ע"פ הפס"ד שע"א מעיד עליו,:) הודעת העתון שנהרג כבר. ושניהם בסוגיא בגיטין (כ"ח ע"ב) והיוצא ליהרג נותנים עליו חומרי חיים וחומרי מתים, ובגמ' אר"י לא שנו אלא בב"ד של ישראל. (שבדיני ישראל אם אחד אומר יש לי ללמד עליו זכות מחזירין אותו אפי' ד' וה' פעמים, והלכך לא ברור שנהרג) אבל בב"ד של או"ה כיון דגמיר ליה דינא לקטלא מיקטל קטלי לי' א"ל אביי כו' לבתר דלחתום פורסי שנמג כו' (פירש"י פסק דין, והתוס' בשם ר"ת פורסי דיין גדול(ה. ת"ש שמע מב"ד ש"י שהיו אומרים איש פלוני מת כו' ישיאו את אשתו מקומנטריסין כו' אל ישיאו כו' אלימא מת ממש כו' הא קיי"ל דכל מסיח לפ"ת הימוני מהימני ליה אלא לאו מת יוצא למות כו' וקתני בב"ד ש"י ישיאו את אשתו לעולם מת ממש כו' ודקאמרת כו' ה"מ במילתא דלא שייכי בה אבל במילתא דשייכי בה עבדי לאחזוקי כו'. א"ד אר"י ל"ש אלא בב"ד של או"ה אבל בב"ד ש"י כו' א"ל אביי כו' אפשר דחזו לי' זכותא. וכתבו התוס' אע"ג דאמר בסנהדרין (דף מ"ב:) שהי' אחד רוכב על סוס כו' מצאו לו זכות כו' מ"מ לא שכיח. ואיפלגו רבוותא בפסק הלכה. הרמב"ם פסק כלישנא בתרא דר"י, והרשב"א והרמ"ה נקטו כחומרי שניהם, ובדעת הרי"ף תפסו הריטב"א והר"ן (בחי') שפסק כלישנא בתרא והרא"ש תפס שפסק כל"ק (או דהני תרי לישני לא פליגי ול"ב בדלא חתם פורסי שנמג) וכן גם דעת עצמו. הלכך בנ"ד ביוצא ליהרג שהוא כחתם פורסי שנמג להפוסקים כל"ב נותנים עליו חומרי חיים בודאי, ולהרמ"ה והרשב"א ספקא הוי נקטינן לחומרא ולהרא"ש (ולדעתו גם להרי"ף) אין ליתן עליו חומרי חיים. והנה ביוצא ליהרג אף בב"ד של או"ה ולל"ב דנותנין עליו חומרי חיים רובן מתים. דהא בב"ד ש"י לל"ב לא חיישינן לחזי לי' זכותא משום דלא שכיח, ולל"ק בב"ד ש"י חיישינן ולא בב"ד של או"ה, ואי תימא דלל"ב בב"ד של או"ה לא הוי רובן למיתה היאך הסברות הפוכות כ"כ דמאי דחשבינן לל"ק לודאי למיתה יבא לל"ב מחצה על מחצה. ובע"כ צ"ל דבשניהן רובן למיתה ופניהם קרובים וכמעט שקולין ויש פנים לכאן ולכאן לחששא למיעוט, ובהא איפלגו הני תרי לישני לל"ק חששו יותר למיעוט בב"ד ש"י ולל"ב חששו יותר למיעוט בב"ד של או"ה. וכ"כ הריב"ש סי' שע"ט דבהני דר"א בן פרטא רובן למיתה. וא"כ יצאו נשותיהן מחזקת א"א דאורייתא ונשאר רק דרבנן. איברא דהריב"ש שם כ' דהוי תרי חזקות נגד רובא חזקת חי של האיש וחזקת א"א של האשה. אבל הנו"ב במהדו"ק חאה"ע סי' מ"ג השיג עליו דהני תרי חזקא חדא היא דאיסור א"א תלוי בזה שבעלה חי. (ואגב העיר על מה שהביא הריב"ש שם ראי' לדבריו מסוגיין דמייתינן סייעתא מההיא דשמע מב"ד כו' דבעינן לאוקמי ביוצא למות ודחינן לא מת ממש ובאו"ה אל ישיאו משום דשייכי בה ולא הוי מסל"ת, ובודאי כיון דלא הוי מסל"ת אל ישיאו דקתני אם נשאת תצא דאי איכא הפרישא בפירושא דאל ישיאו בין אוקימתא קמייתא לבתרייתא הו"ל לפרושי, אלמא דבהני דר"א בן פרטא אם נשאת תצא. ואיני מבין מאן הו"ל לפרושי. מתניתא הרי מיירי בחד מינייהו אי במת ממש אי ביוצא ליהרג ומאי הו"ל לפרושי, ואי להמקשן מה זה ענין לו) וכיון שכן הו"ל רק איסור דרבנן (והב"ש סי' י"ז ס"ק ק"ב כתב דמשמע דב"י בשם רי"ו חולק על הריב"ש) וכבר כתבו האחרונים דבכה"ג סמכינן על א"י אפילו אינו מסל"ת כלל, ויש שכ' דאף לאמתלא לא חיישינן, וא"כ תועיל הודעת המכ"ע שהפס"ד הוצא לפועל ומכ"ש כשנשתנו המצבים ואין להם בזה התפארות כמש"נ להלן

והנה דברי הרא"ש צריכין ביאור שכ' וז"ל רב אלפס ז"ל כתב בהלכותיו רק זו הברייתא [היינו שמע מב"ד של ישראל כו' ישיאו את אשתו מקומנטריסין כו' אל ישיאו] ולא כתב הני תרתי מימרי דר"י ויראה דס"ל דבב"ד ש"י הלכה כל"ק לחומרא כו' דברייתא מסייע לי' דמשמע שהיו אומרים איש פלוני מת כו' אבל יוצא ליהרג לא הלכך פסיק כל"ק ובב"ד של או"ה: אפשר דלא פליגי הני תרי לישני דל"ב בדלא חתים פורסי שנמג ואף אם פליגי הלכה כל"ק לקולא כיון דתניא כוותי' בב"ד ש"י עכ"ל. ולכאורה אינו מובן דהרי בפשוטו נראה דהרי"ף נקט לחומרא של תרי לישני דר"י ובין בב"ד ש"י ובין בב"ד של או"ה נותנין עליו חומרי חיים ולכן הביא את המשנה בסתמא ושניהם בכלל וממילא לא הוצרך להביא מימרא דר"י וכן הבין גם הר"ן בחי' בדעת הרי"ף. ועוד דבין אי לא פליגי תרי לישני דר"י בין אי פליגי הו"ל להרי"ף להשמיענו דלבתר דחתים פורסי שנמג לא חיישינן לשוחדא ומשיאין את אשתו, וכבר עמד על דבריו היש"ש וכ' דלא דקדק בכאן יפה. והנה היש"ש דרב גוברי' רשאי אבל אנו מחוייבין למשכוני נפשין לבאר דברי הרא"ש ז"ל. ונראה דהוקשה לי' דבכ"מ פסיק כל"ב וא"כ למה סתם דמשמע ודאי דמתני' מיירי גם בב"ד ש"י ולל"ב בב"ד ש"י לא חיישינן. ולכן תפס דפסק כנ"ק משום דברייתא מסייע ומתניתין מיירי בב"ד ש"י. וסתם הדברים דמשמע ודאי דבב"ד ש"י הדין כך (ודחיקא לי' למימר דלא הזכירו בב"ד ש"י משום דלא נהוג האידנא כמו שהזכיר ה"ה בפ"ו מגירושין והיש"ש שם, דאכתי נ"מ בדאיכא משום מיגדר מילתא דמכין ועונשיו כו' בדאיכא הורמנא דמלכותא. אך י"ל דבכה"ג דשרי למחול איכא למיחש למחילה). והא דלא הביא ל"ק דר"י בב"ד של או"ה לקולא והחילוק דבין מקמי דחתים פורסי שנמג לבתר דחתים, נראה דסבר דאין כאן דין כללי לעלמא והחלטי לכל מקום דלאו כל המקומות שוין דאיכא דאית פורסי שנמג (במובן של הר"ח) ושקלי מקמי הכי ולא אח"כ ואיכא