דבר אברהם - ג פט

זוכר אם מעצמי אם מאחרים). ואי דבלאו הפקירו נמי בכל איסורי הנאה כערלה וכה"כ אינו בעלים, כבר הקשה כן הרשב"א בחי' לדף מ"ז וידוע שנחלקו בזה בראשונים ז"ל. ואולם אי משום הא דסוגיין איכא למידחי דבאיסור הנאה שבא מחמת נדר אפשר דשאני משום דאיתי' בשאלה והלכך עדיין הבעלות אגידא בי'

ומדי עברי בין ענינים אלו עמדתי לפום רהיטא באיזה מקומות וארשמם בזה

בר"ן דף מ"ד ע"א סוד"ה רישא רבנן וז"ל דשאני שבוע ושבת דלא שכיחן כו' אמדינן לדעתי' דכיון שלא רצה להפקירו הפקר עולם כו' אפילו באותו זמן שהפקירו לא ניחא לי' דליפוק מרשותיה עד דזכי בי' אידך עכ"ל. והסבר דבריו נראה דר"י סבר דמעיקר הדין אין הפקר יוצא מרשות בעלים עד דאתי לרשות זוכה כמתנה, ורבנן ס"ל להיפוך דדין הפקר הוא שצריך לצאת מיד מרשות בעלים ואל"ה לאו הפקר הוא ואי לא נפיק מרשותיה מיד לא נפיק גם לאתר זמן כבשאר קנינים. אלא דהכא אמרינן לדעתי' שרוצה שיחול ההפקר רק בזמן שיזכה הזוכה, ומזה חזינן דמהני הפקר לאתר זמן כנודר וקובע זמן לנדרו. וא"כ לפימ"ש המח"א משם הרשב"א דהיכא דדעתו שיחול לאחר שיוברר לא שייך לדין ברירה יקשה בהא דב"ק (דף ס"ט ע"א) עומד אדם בשחרית ואומר כל מה שילקטו עניים היום יהא הפקר ואמדינן התם דתלי בפלוגתא דברירה, ואמאי לא דחי דמיירי באומר שיחול ההפקר בשעה שיגביה העני דכבר מבורר. אח"ז ראיתי שכעין זה העיר השאג"א. והי' נראה ליישב דהא ע"כ אם יאמר שיחול ההפקר רגע אחד קודם שיגביה העני עדיין שייך לברירה דזמן וכשהוא כבר ביד העני הרי לא הוי ברשותו ולא מהני אז הפקירו כמו שהעלה הקצוה"ח סי' רי"א סק"ד ואין זה שייך אלא במטלטלין משא"כ הכא דבמקרקע עסקינן דלא שייך בהו אינו ברשותו דלעולם הן ברשות בעלים ויכולין להפקירן תמיד וא"ש

איברא יש לדחות דשפיר מצי להפקיר שיחול ההפקר עם שעת זכיית העני דהפקרו וזכייתו באין כאחד, אבל א"כ יקשה נמי בסוגיא דהתם על מ"ד כל המתלקט דאין ברירה אמאי לא מוקמינן לה כה"ג, וצ"ע

דף מ"ד ע"ב ודילמא אתי לעשורי מן החיוב על הפטור, היינו הזוכין דיחשבו לחייב במעשר דאורייתא, דהמפקירין לא ישמעו לדברי חכמים ולא יעשרו כלל דאל"כ למה להו להפקיר כיון שלא יפקיעו ממעשר דרבנן. וק"ל דהא אף לפי דעתם יהא לקוח ביד הזוכין ופטור מדאורייתא ממעשר לפי' שי' ריב"ם בתוס' ב"מ (דף פ"ח ע"א ד"ה תבואת זרעך) דלקוח פוטר קודם שנתחייב בבעלים הראשונים והכא ע"כ מיירי דהפקירו קודם שנתחייב במעשר דאחר שנתחייב במעשר אין הפקר פוטר כמ"ש התוס' ב"מ (דף כ"א ע"ב ד"ה ופטורות ממעשר). ודוחק לומר דחיישינן שמא יעשה גמר ברשות ההפקר ואחרי שיסברו דעדיין הוא ברשות הבעלים תו לא פטור להו לקוח

עוד ק"ל על דברי הריב"ם דז"ל התוס' שם ואור"ת דהכא איירי בלוקח אחר מירוח אבל לוקח קודם מירוח כי התם תבואת זרעך קרינא ביה כו' וריב"ם הקשה על פר"ת דהא לוקח תבואה ממורחת מעם הארץ הוי דמאי משום דספק הוא אבל אם ודאי לא עישר חייב ליעשר מה"ת אע"פ שנתמרח כבר כו' אבל לריב"ם נראה לפרש איפכא בלוקח שאינו ממורח פטור שעדיין לא נתחייב ברשות מוכר אבל לוקח ממורח הואיל ונתחייב ברשות מוכר תו לא פקע שם טבל מיני' עכ"ל, ומשמע להדיא דבזה מתרץ הריב"ם קושיתו על פיר"ת ונמצא דלדידי' אין דמאי אלא בלוקח אחר מירוח, וקשה מהא דלקמן ודף צ' ע"א) והדשות בתרומה ומעשר כו' ואוקמינן לה בדמאי הרי דיש דמאי בלוקח קודם מירוח דדישה קודם מירוח היא, וצ"ע. ויש ליישב שתי הקושיות עפי"מ שנעמוד על עיקרו של פטור הלקוח וכמדומה שבס' אור שמח נו"נ בזה ולדבריו ניחא, וכמדומני שגם אאמו"ר הגאון זצ"ל אמר מנפשי' כדבריו, ולא נאריך עתה בזה

דף ס"ה ע"ב ומעשה באחד שנדר מאשתו הנאה כו' ובא לפני ר"מ כו' א"ל ר"ע אפילו אתה מוכר שער ראשך אתה נותן לה כתובתה כו' ש"מ אין מסדרין לבעל חוב ארנב"י לומר שאין מקרעין שטר כתובה. וצל"ע מהא דב"מ (דף קי"ג ע"ב) אמר אביי רשב"ג ור"ש ור' ישמעאל ור"ע כולהו סבירא להו כל ישראל בני מלכים הן, וברא"ש שם (סי' מ"ז) כ' ולית הלכתא כר"י ור"ע כו' דהא הך דרשב"ג ור"י ור"ע שיטה אחת היא ולית הלכתא כחד מינייהו, וא"כ הכא דאליבא דר"ע קיימינן מאי קאמר ש"ח ומאי דחי. וע"י תוס' ב"מ ודף קי"ד ד"ה מהו שיסדרו) שכ' דמדר"י ור"ע אין להוכיח איך ס"ל. ושמא הרא"ש נמי לא פליג ע"ז ואין להאריך בזה

בישבי במעון קיץ אין עמדי ספרים הדרושים לעיין בם ולכן אקצר ותן לחכם כו'

סימן טו

בענין עגונה

ע"ד העגונה כו' שבעלה נדח לארץ רחוקה ושם נתפס ונידון בביה"מ הגבוה ויצא דינו ליהרג