דבר אברהם - ג פח

זה סגי לסלק ענין דבר שלב"ל, ובזה נראה וקרוב לומר דגמר הקנין רק כשיבואו לעולם כמו לר"מ דסבר אדם מקנה דבר שלב"ל והשתא נחזי אנן בקונם מה שאני עושה על פיך לפי ההו"א שלא ידענו עוד דקונמות שאני כדרב אשי (עיי' תוס' קידושין ס"ג. ובקצוה"ח סי' קי"ז ועוד) ודנינו בהן ענין דבר שלב"ל כבכל מקום דומה להקנאה ממש (זולת לאסור על עצמו) היאך הענין מסתעף לפירוקא דרב הונא ברי' דר"י באומרת יקדשו ידי לעושיהן. דלפי הנ"ל אין הקונם שעל המע"י מסתעף ישר מן הידים, כלומר שיש במע"י הנאת הידים, דהא מעלמא אתו ולא מידים קא רבו כדינן שבמכר (דהא קיימינן השתא דקונמות דמו להקנאה לענין זה, כלומר דומה להקנאה של הקדש) אלא שהקונם חל ישר על המע"י ורק בכדי לסלק חסרון של דבר שלב"ל מהני קידוש הידים שעל ידי סיוע של הסמכה אליהן דאיתנייהו בעולם חל הקונם גם על המע"י כדמיון במקדיש מע"י אשתו ע"י קידוש ידיה כאמור. ולפי"ז הי' יכול הקונם לחול ישר על המע"י רק לאחר שבאו לעולם כמ"ש. (דפירושא דיקדשו ידי לעושיהן דהכא הוא קונם ידי לך למעשיהן, עיי' מאירי נדרים שם) אבל אז הן לא יוכלו המע"י ליאסר על ידה לריב"נ כשיגרשנה ויחזור וישאנה שאז המע"י מיד בבואן לעולם קנויים לבעל ואינן שלה לאסרן על אחרים, דאפילו לר"מ דאמר אדם מקנה דשלב"ל היינו דוקא דכשיבואו לעולם יהיו שלו משא"כ כשיבואו לעולם לא יהיו שלו דבודאי לא מצי מקני. ואף דקיי"ל (נדרים מ"ב ע"א) אדם אוסר דבר שברשותו אפילו לכשיצא מרשותו כדתנן (שם מ"ז ע"א) האומר לבנו כו' בחייו ובמותו אם מת לא יירשנו ה"מ כשהיו כבר ברשותו וחל האיסור משא"כ הכא שלא היו המע"י עוד ברשותה ולא הי' לאיסור על מה לחול ורק בבואן לעולם השתא הוא דצריך לחול וההיא שעתא לאו שלה הן אלא של בעל. וכ"ת דקנין זה גופיה משלה שהוא קונה מעשה ידיה הנאה היא, כמ"ש הר"ן נדרים ל"ד ע"ב ד"ה בעא מיני' רחב"א על קושיית הרשב"ם ואסור במדירתו מהנאה איכא למימר דבכי הא לא תיקנו לי' רבנן פירות ואיסורא לא אקנו לי'. כההיא דב"מ צ"ו ע"ב וכן בנדרים ל"ה ע"א היתרא בעיתי איסורא לא בעיתי, ז"א חדא דקונם שאני עושה על פיך משמע לכאורה יותר דרק על פיו היינו באכילה הדירתו ובכה"ג אין איסור בקנין כלל, ועוד דשאני התם דע"י הקנין מיתעביד איסורא משא"כ הכא דע"י הקנין מסתובב שאין כאן איסור כל עיקר. (ועיי' בר"ן נדרים שם מ"ב ע"א ד"ה אם מת לא יירשנו דנכסי ודאי דידי' הוו וכמו שנפרש בפרקין דלקמן בס"ד אלא כו' שאינו מותר ליהנות מירושתו ובדף מ"ז ע"א ד"ה והוי יודע האריך יותר וביאר דאיסור ההנאה אינו מעכב הזכייה, וכמובן חלוק הוא מכאן). ולכן נראה דאין הקונם חל על המע"י אלא על כח הפעולה והמלאכה של הידים שלא יהנה מפעולה זו ופעולה ומלאכה אלו כבר יוצאים ישר מן הידים וישנן ישר בהמע"י (כדמיון אומן קונה בשבת כלי). אבל הפעולה והמלאכה הן דבר שאין בו ממש דלא חל עליו איסור ורק מדהזכירה שם החפץ דהיינו הידים דינן כיש בהן ממש, והיינו דקאמר הר"ן דאומרת לאו דוקא אלא דנעשה כאומרת סגי. והשתא ניחא קושיית כת"ר, דהתם במקדיש מע"י לסלוקי ענין דבר שלב"ל קא אתינן ובזה לא אמרינן נעשה כאומר אלא אומר דוקא בעינן משא"כ הכא דלסלוקי לחסרון דדבר שאין בו ממש קא אתינן ובזה אמרינן שפיר נעשה כאומר. והחילוק פשוט דאין דעת האדם בסתמא על דבר שאין בו ממש, אלא כשלא הזכיר שם החפץ אין כאן ביטוי שפתים (או דלא הוי גם מוכח) וכשמזכיר שם החפץ הוי מוכח וגם ביטוי שפתים (או לכה"פ כיד), אבל על דבר שלב"ל ואתו לאתר זמן שפיר הוי דעת האדם ולכן לא דיינינן בי' נעשה כאומר. והדברים מצד עצמם מתקבלים יפה על הדעת וצד הדוחק שבדבר הוא לצמצמן בדברי הר"ן לביאור הסוגיא דדף פ"ה

כך הי' נראה ליישב דברי הר"ן, אבל להרשב"א נדרים (ט"ו:) דרך אחרת בזה, שגם הוא הביא דברי התוס' הנזכר ומקשה עלה נמי מסוגיא דדף פ"ה וז"ל אלא דאכתי קשיא לי דתנן לקמן בפרקין בתרא קונם מה שאני עושה לפיך כו' ופרקינן יקדשו ידי לעושיהם דידים איתנהו בעולם אלמא דוקא באומר בפי' יקדשו ידי לעושיהן חייל לקונם הא סתמא לא ואע"פ שהזכיר החפץ שאוסר הנאתו או פירותיו כגון התם שהרי אמרה קונם מה שאני עושה וא"נ שמקדיש מעשה ידי אשתו שמחזיר הידים ואפ"ה לא הוי כאוסר החפץ לפירותיו ולהנאתו וצל"ע. עכ"ל. ומבואר דלא מצי לתרוצי כהר"ן דאומר לאו דוקא אלא נעשה כאומר דהא לדידיה פריך לה גם ממקדיש מעשה ידי אשתו והתם פריך הש"ס להדיא והא לא אמר לה הכי. וחזינן דתופס לדבר שאין בו ממש ולדבר שלב"ל כחדא לענין דתיסגי להתוס' הזכרת שם החפץ בלחוד

ומה שהעיר בדברי הר"ן דף מ"ז ע"א הנזכ' שכ' דכי תנן הכא אם מת לא יירשנו לאו למימרא דכיון שנכסים אסורים לו בהנאה לא יזכה בהן דהא קתני בסיפא כו' ויתן לבניו או לאחיו ואם אין לו לווה ובע"ח באין נפרעין ואם לא זכה בגוף הנכסים היאך נותנן לבניו או לאחיו כו', והקשה כת"ר דבדף פ"ה ע"א כ' הר"ן וז"ל ומיהא שמעינן שהאוסר הנאת פירות על עצמו יכולין אחרים ליטול אותן בעל כרתו ואינו יכול לעכב כו' ואני מסתפק סה לפי שמשעה שאסרו על עצמו הפקירו וכל שזכה בו אחר קנה כזוכה מן ההפקר עכ"ל וא"כ ה"נ נימא הכי, לק"מ דהתם דייק הר"ן לומר שמשעה שאסרו על עצמו הפקירו משא"כ כשאסר עליו אביו נכסיו שהוא אינו מפקירו. (וכדמה לי שכבר נודעו לי גם הקושיא גם התירין מכבר ואיני