דבר אברהם - ג פז

ומקופיא יעלה על הדעת שגדר הדבר הוא שאם יפתח האדם פתח ויתן דרך לזרם המים ויחזור ויסתום מיד ויפסק עי"ז זרם המים מ"מ איזה כמות ידועה מן המים בהכרח תרמו עד שיהא שהות בידו לסתום, וכמות זו הוא כת ראשון שאינו יכול לעכב בשום אופן ע"י סתימה, אבל מה שיזרום אח"כ היינו הכמות היתרה שהיא יכולה ליעכב ע"י סתימה אלא שאינו סותם זה הוי ככח שני וגרמא בעלמא שאינו בא בהכרת מפי יחתו. ואלו היינו תופסים כן הנה בנ"ד בפתחו ת הלול ע"י כת האיליקטריא בידו כרגע לחזור ולזום ע"י נגיעה שנית בכפתור ונמצא שכמות המים היוצאים בהכרח ע"י הדחיקה הראשונה מועטת מאד וכל השאר הוי רק כת שני וגרמא בעלמא. וצריך לברר הענין ולהעמידו על בסיס איתן ולע"ע באתי רק בהערה בעלמא מקופיא

סימן יד

אשר העיר מעכ"ת בדברי הר"ן נדרים (דף ט"ז ע"ב ד"ה אמר רבא) וז"ל אלא אמר רבא הא דאמר ישיבת סוכה עלי כו' וא"ת וכי אמר ישיבת סוכה עלי מאי הוי הא דבר שאין בו ממש הוא כו' אבל בתוס' אמר שאפילו אמר קונם ישיבת סוכה עלי מהני דלא מקרי דבר שאין בו ממש אלא בשאינו מזכיר שם החפץ שאוסר עליו כגון שאני ישן שאני מדבר אבל כשמזכיר החפץ הנאסר דבר שיש בו ממש הוא ולפי זה מאי דאמרינן בפ' אע"פ ובפ' בתרא דמכילתין גבי מקדיש מעשה ידי אשתו דמוקמינן באומר יקדשו ידי לעושיהן לאו דוקא באומר אלא נעשה כאומר קאמר כיון שהזכיר את הידים עכ"ל. והקשה כת"ר דבכתובות שם אמרינן לא תימא טעמא דר"מ כו' אלא טעמא דר"מ מתוך שיכול לכופה למע"י נעשה כאומר לה יקדשו ידיך לעושיהם והא לא אמר הכי כיון דשמעינן לר"מ דאחר אין אדם מוציא דבריו לבטלה נעשה כאומר לה כו', הרי דרק לר"מ נעשה כאומר לה ולא לרבנן, והיאך כתב הר"ן בפשיטות לכו"ע דנעשה כאומר והרי בקונם שאיני עושה על פיך מוקי ר"ה ברי' דר"י באומרת יקדשו ידי לעושיהן לכו"ע

ולחומר הנושא נ"ל ליישב קצת. דהנה לכאורה דברי הר"ן מוקשים, מאי קאמר דמאי דאמרינן בפ' בתרא דמכילתין באומר לאו דוקא הוא אלא נעשה כאומר, והרי התם פרין הש"ס דהוי דבר שלב"ל וע"ז משני באומר ומאי דומיא היא לההיא דבתוס' בדבר שאין בו ממש אטו בשביל שבדבר שאין בו ממש די בהזכרת החפץ למימר דדעתו על הממש ניקום ונימא גם בדבר שלב"ל הכי דאין כוונתו אלא על מה שישנו בעולם, מהיכא פשיטא לי' להר"ן הכי עד כדי להקשות על התוס'. אטו במקדיש פירות דקל דהוי דבר שלב"ל נמי אמרינן דכיון דמזכיר שם הדקל דעתו לדקל לפירותיו. והנה מ"ש הר"ן ולפי"ז מאי דאמרינן כו' גבי מקדיש מעשה ידי אשתו בע"כ צ"ל דאין כוונתו למקדיש מעשה ידי אשתו אלא לקונם שאיני עושה על פיך דמוקמינן באומרת יקדשו ידי כו'. דהא בפ' בתרא דמכילתין רק אהא בלחוד קאמרינן הכי ולא אמקדיש מעשה ידי אשתו ובפ' אע"פ נמי אף דקאמר הש"ס לר"מ נעשה כאומר יקדשו ידיך לעושיהם הרי להדיא פריך עלה והא לא אמר לה הכי, ובאמרו גבי מקדיש מעשה ידי אשתו רצונו לומר בסוגיא דמקדיש מעשה ידי אשתו

והנה הרשב"א בשמ"ק כתובות שם כתב וז"ל ולעיקר מאי דאמר בשמעתין יקדשו ידיך לעושיהן דלכו"ע מע"י קדושי' כדין מקדיש דקל לפירותיו תמיה לי כו' ועוד קשיא לי דהא לא דמו ידים לדקל דדקל לפירותיו דינא הוא דבקניית הדקל יקנה הפירות דעבידי דאתו מיני' דמגופו של דקל הן אבל מעשה דלאו מגופן של ידים נפקו אלא מעלמא אתו בהקדש הידים היאך יקדשו מעשיהן הא למה הדבר דומה למקדיש מצודתו למה שתעלה כו' וה"נ משמע לכאורה בפ' השולח במאי דאיבעית להו עבד שמכרו רבו לקנס מכור או אינו מכור כו' ואי מאי דאתי מעלמא ולא מגופו של דבר קנוי כדין מוכר דקל לפירותיו מאי קא מבעיא ליה דהא לכו"ע מכור כו' וכן יש להוכיח בריש פ' המפקיד דאמרינן נעשה כאומר לו לכשתגנב פרתי כו' ודחקינן ומוקמינן דנעשה כאומר חוץ מגיזותיה וולדותיה ולא אוקמינן באוקימתא רויחא דנעשה כאומר לו לכשתגנב כו' פרתי קנויה לך מעכשיו לכפילה דאלמא כל דאמר ליה הכי לא קני הואיל ומעלמא ניהו ולא מגופא כפירות מן הדקל כו' ואולי נאמר בזה דלקנות לשעה כדי לקנות בו דבר אחר כגון דקל לפירותיו וחצר לאוירה וידים למעשיהן כדי דמכל מקום אין הכוונה ועיקר ההקנאה לגוף הדבר שהוא בעולם אלא לקנות על ידיהן דבר שאינו בעולם בקניי' כל דהו סגי ואעפ"י שאינו יוצא מגופו לגמרי כפירות מן הדקל אלא כל שבאין ממנו קצת כגון המלאכה שהיא באה מן הידים בטרחן ותנועתן כו' אבל מצודתי כו' וכן קנס ע"י נזקין כו' או שגנבו את הפרה שאינן מגופן כלל ולא באין בסבת עצמן אינן נמכרין על ידיהן עכ"ל

תמצית דבריו הנפלאים הוא שיש כאן שני דינים בדקל לפירותיו, א) בפירות הבאים מגופו ממש שעיקר ההקנאה הוא רק על הדקל עצמו ולא על הפירות בפ"ע והקנין תל מיד על הדקל וממילא הפירות שלו, ב) בפירות הבאים ממנו רק קצת ועיקרן מעלמא (כגון מעשה ידים ביחס אל הידים) שההקנאה תלה על הפירות גופן אלא שבכדי לסלק ענין דבר שנב"ל נשתתפה ההקנאה גם על הדקל ובכל דהו