דבר אברהם - ג פה

אמנם הגר"א ז"ל בביאורו לתוספתא טהרות פ"ב כ' וז"ל טהר משום מים שאובין שלא נקרא שם שאובין עליהם כו', ואם נמחה כשר להקוות עליו פי' מותר להמשיך לתוכו עוד מים עד מ"ס או שאם המשיך אותן למקוה אחרת שאין בה מ"ס כו', עיי"ש), אי משום דאין השאיבה פוסלת ואפי' מד"ת אלא בדבר שאלמלא פסול זה היה ראוי לטבול בו דהיינו מים אבל גליד שבפועל א"א לטבול בו לא די שלא חל עליו שם שאיבה אלא דממילא נפקע גם עי"ז, ולפי שני הדרכים נטוי לומר דה"ה בזיעה שבשעה שהיא עדיין במצב אדי (אוירי) אינה כמים וא"א לטבול בה אפי' היו מ' סאה שאינה מכסה את הגוף (דוגמת מ"ש רבינו שמתה בשלג, מובא בב"י) ואין חלקיה מחוברים יחד למ' סאה, וממילא כשפקע מינה אז פסול שאובין שוב אינה נפסלת גם אח"כ כשחזרו להיות נוזלים כמים

אח"ז ראיתי בס' מטה לוי להרב מפרנקפורט ענ"מ ז"ל (ח"ב חיו"ד סי' ל"ח) שעמד על ענין הזיעה משאובין והביא ראיה ממשנה רפ"ב דמכשירין בא במים שאובין והזיע זיעתו טמאה כו', מרחץ טמאה זיעתו טמאה כו' הבריכה שבבית והבית מזיע מחמתה אם טמאה זיעת כל הבית שמחמת הבריכה טמאה, הרי דהזיעה היא כאביה המים ואינה כפנים חדשות ולא פקע מינה דין מים. האומנם דיש לדון בזה, דברישא דבא במים שאובין והזיע פי' הר"מ ז"ל שהטומאה היא להתערבות הזיעה עם מים שאובין אשר על שטח גופו, ובמרחץ ובריכה טמאים דמיירי לענין טומאה י"ל דטומאה שאני דאין טהרה למשקין שנטמאו חוץ מן המים בלבד ע"י זריעה וה"נ אשכחן דמשקין סרוחין אין מקבלין טומאה שנאמר אשר ישתה ואם נטמאו ואח"כ נסרחו הרי הן בטומאתן לעולם, עי' רמב"ם פ"ה מהלטומ"א הל' י"ד וכ"א ובראב"ד שם. והרינו רואין דאין טהרה למשקין ומים בכלל ע"י הגליד מדכתב הרמב"ם שהן בטומאתן לעולם, חוץ מן המים רק בזריעה, ובשאיבה מהני. אבל רחוק הדבר לומר דזיעה אם דינה כפנים חדשות דמיא להסריחה דבהסריח אותו הדבר עצמו קיים משא"כ זיעה שהדבר עצמו הטמא אינו במציאות (בשעה שהוא במצב אוירי) ואי תימא שדינו כדבר אחר צריך שתפרח טומאתו וממילא הוא טהור גם אח"כ כשחזר ונעשה שוב מים. אך לפי"מ שצדדנו לעיל לומר בשני הדרכים דשאיבה שאני אין ראיה ממתני' לנ"ד, דאפי' רישא לא שייך לדין שאובין שבמקוה. ויש להכריח כן שהר"ש פ"ט דפרה מ"ה הביא לתוספתא מי חטאת שהגלידו וחזרו ונימוחו כשרים, הרי דע"י גלד לא בטל מהם שם מים, דאל"ה כשחזרו ונימוחו הרי הם מים חדשים שנהוו מעצמם ולא מים חיים ואמאי כשרים למי חטאת: וקשה לדינו של הרא"ש דגלד מבטל פסול שאיבה, וע"כ צ"ל דבשאובין שאני כמ"ש, ובתוספתא שלפנינו (ספ"ב דטהרות) הגירסא מי חטאת שהגלידו משקה טופח טהורים (פי' הגר"א ז"ל אף שעדיין משקה טופח נטהר משום מי חטאת) נמוחו חזרו לטומאתן הישנה. וצ"ל דמה שנטהרו משום שאינם ראוים אז להזאה ודמיין למי חטאת שנפסלו שאינם מטמאין מה"ת אלא מדרבנן כמבואר בכ"מ פט"ו מפר"א ה"ג אע"ג דהכא דחוים רק לזמן עד שימותו, ולפי"ז בחזרו ונמוחו חזרו לטומאתן הישנה מה"ת. ועי' במשנה אחרונה לפרה פ"ט מ"ת. אמנם בהגהות הגר"א ז"ל גרס מים טמאים שהגלידו ואין בהם משקה טופח טהורים נמוחו חזרו לטומאתן הישנה, ונסתר מ"ש לעיל דגלד אינו מוציא מידי טומאה. וענין זה בכלל צריך ליבון ובירור ואין הזמן גרמא עכשיו לבוא עד חקרו

ובסמוך לענין זה יש להעיר בר"ש כלים פ"א מ"ד שהביא לתוספתא חומר בנבלה שאין במי חטאת ובמי חטאת שאין בנבלה כו', מי חטאת שיבשו הרי אלו טהורים נבלה שיבשה אם יכולה היא לשרות ולחזור לכמות שהיא ה"ז טמאה, וצריך ביאור מאי שייך בזה חומר בנבלה על מי חטאת דמים שיבשו הרי עברו ובטלו מן העולם ומאי צריך לומר בהם טהורים ומאי שייך לומר כנגדם נבלה שיבשה דאיתא בעולם ויש על מה לתפוס טומאה. ונ"ל שפירושו שיבשו המים כמעט כולם ונשאר האפר עב כטיט, שאמנם יש בו עוד חלקי מים אבל מכיון שאינו ראוי להזאה מחמת שהוא עב כטיט טהור מה"ת כמי חטאת שנפסלו כמ"ש לעיל, ואמנם טומאה דרבנן אפשר דאית ביה אבל טומאה מה"ת אזדא לה ושייך לומר חומר בנבלה. ועד"ז לא תקשה לן ממתני' בפרה (פ"ט מ"ה) מי חטאת שנפסלו לא יגבלם בטיט שלא יעשה תקלה לאחרים דהיינו מחמת טומאה דרבנן שבהם. ובנוגע לאפר מצד עצמו הנה אינו מטמא אחר אסיפה ורק כשהוא מתקדש במים ירצה לו דין טומאה חדשה מצד מי חטאת וזהו רק כשהוא יחד עם המים וראוי להזאה. וידוע שרש"י ז"ל בכורות דף (כ"ג ע"א) כ' דאפר עצמו גם בלא מים מטמא, וכתבו שהוא מדרבנן ותמהו האחרונים מנין לו זה ואכמ"ל

וכשהגיעו הדברים לפני ידידי הגאון מוהר"ר נחום גינצברג נ"י אבד"ק יאנאווא כתב אלי דאמנם שנינו בפרה פ"ו מ"ב זלף את המים ונמצא קרוש מלמטן (ופי' הר"ש שכלו כל המים והאפר נשאר בשולי הכלין ר"י ור"ש אומרים מנגב ומקדש וחכ"א כל שנגע במים אין מקדשין בו הרי דלר"י ור"ש אע"פ שאין ההלכה כן) מקדשין פעם ב' בהאפר הנגוב ולשי' רש"י בבכורות דף (כג ע"א) דאפר עצמו אף בלא מים מטמא שייך בו עוד טומאה לר"י ור"ש כיון שראוי לקדש בו עוד, ודוחק לומר דהתוספתא אזלא רק אליבא דחכמים. ואיני יודע מהו הדוחק כיון דהלכה כוותיהו. עוד העיר למ"ש הכ"מ פ"ו מאבוה"ט הי"ג במי חטאת הנקרשים כגליד מטמאין ואמנם