דבר אברהם - ג פב

הכותל ממי גשמים דאע"ג שרוצה שירדו הגשמים לתוכה אפ"ה מדלא ניחא ליה בבשמים מצד עצמם לא מיחשב קבלה, והוא פלא דהרי מפורש במתני' דחוטט צנור דגומא לצרורות חשיב ב"ק, והכא במתניתין דכלים מפורש הוא במקומו בר"ש ורע"ב דבלא חקק בו ב"ק לצרורות מיירי. (ועיי' בר"מ ותוי"ט). ומה שמביא מכפה קערה על הכותל נ"ל דשאני היא דהתם לא עשה שום מעשה להוריד את הגשמים וממילא קא אתיין וכיון דלא ניחא ליה בהו גם קבלתן לתוך הקערה לא מיחשבא קבלה שאין זה לניחותא דידיה אלא למניעת דבר דלא ניחא ליה, משא"כ הכא דהניח סילונות להמשיך את המים וניחא ליה בהמשכת המים אלו, ובהכרח הוא שבמים אלו מעורבין גם צרורות ועושה ב"ק לערבן ה"ז חשוב כב"ק דניחא ליה. ולפלא על התפא"י שנטה מדברי הראשונים ז"ל ולא הזכירן כלל ולמה הוצרך לזה. ואילו באנו לקיים דבריו יש מקום אתנו ויוצא פירוש המשנה דחוטט בפנים אחרים. דבאמת יש לדקדק קצת במתני' דקתני החוטט בצנור לקבל צרורות בשל עץ כל שהוא כו', ולא מפרש להדיא דפוסל את המקוה ורק בסיפא היו צרורות מתחלחלים בתוכו מסיים פוסלין את המקוה. ונאמר בהמלצה על התפא"י דבאמת כ"ז שאין צרורות בפועל ואנו באין לדון עליו על הגומא שהיא נעשית לרצונו משום דרוצה לקבל צרורות אנו אומרים אדרבה אין רצונו כלל שיתקבלו צרורות ואדרבה רוצה הוא שלא יבוא לידי קבלת הצרורות כלל דאדרבה רוצה שלא יזדמנו צרורות. אבל כל זה יש לדון רק לשעת החטיטה קודם שנזדמנו צרורות בצנור בפועל אבל כשכבר נזדמנו צרורות בצנור ואין תלוי ברצונו לשנות וציאות זו ורצונו במים וממילא גם בצרורות המעורבין שבמים בהכרח הרי רצונו הוא בגומא שחטט שתקבל את הצרורות ואז חשיבא לב"ק מרצונו. ולפי"ז תרתי בבי במתני' דחוטט חדא נינהו, החוטט בצינור לקבל צרורות בשל עץ כל שהוא כו', (ועדיין אינו פוסל עד אשר היו צרורות מתחלחלים בתוכו פוסלין את המקוה. וזהו רק בכדי המלצה על התפא"י אבל כל הראשונים לא פירשו כן. אלא דברישא אשמעינן דחטיטה פוסלת ובסיפא אשמעינן שאין הצרורות המתחלחלים מבטלין את הב"ק וכ"פ בשו"ע. ואולי רצונו לחלק דנ"מ בין קבלת טומאה לפסול המקוה, ואמאי הוצרך לזה ומנא ליה הא. והזכרתי זאת לומר דבמובן זה המכונה הצולולוידית גריעא מצרורות שהוא רוצה בה מצד עצמו ולא ככפה קערה על הכותל

אח"ז בינותי שדבר גדול דיבר התפא"י, ואם שהוא נגד דעת רוב הראשונים כמ"ש יש לו יסוד מפורש בדברי הראב"ד ז"ל בבעה"נ שער המים, שכ' על מתני' דחוטט ת"ל פי' הצנורות דרכן לעשות להן בית קיבול באמצע כדי לקבל מהגג עפר וצרורות היורדים עם שטף המים כדי שלא יכלה כל עפר הגג וכשיתמלא אותו בית קיבול מן העפר וצרורות חוטטין אותן ומתירין את העפר על הגג וטחין אותו כתחילתו עכ"ל, והרי שפירש באופן שהוא רוצה בצרורות מצד עצמן, ונראה להדיא שהוא נד מפי' הר"ש שעושין הגומא לקבל הצרורות בכדי שלא יעכבו הילוך המים, משום דלפי"ז יקשה דהוי כגשמים שאינו רוצה בהן מצד עצמן, לכן פירש בדרך זו. (וחכ"א העירני דיש להקשות על שיטה זו מכלים פט"ו מ"ג ר' יהודה אומר אף של גודלת טמא מושב ופי' הר"מ בכדי שיתקבץ כל מה שיפול מראשה כו', והרי בזה אינו רוצה מצד עצמן. ונראה דהראב"ד לא יפרש כן אלא משום מדרס

) ובמה שיש לדון בנידון דידן מצד בית קיבול העשוי למלאות כבר הזכרתים ודחיתים דבסוכה (י"ב ע"ב) גבי סככה בחיצין נקבות מסקינן דבית קיבול העשוי למלאות שמי' קיבול. האומנם דרש"י בסנהדרין (ס"ח ע"א) והרמב"ם הל' כלים פ"ב ה"ג ס"ל דבית קיבול העשוי למלאות אינו בית קיבול ואיכא עוד מרבוותא דסברי הכי, ע"יי רמ"ה סנהדרין שם ובחי' מתירי סוכה שם, אבל התוס' סוכה שם והר"ש פ' כ"ו מכלים מ"ב (ואפשר דהיינו הך כידוע) ס"ל דהוי ב"ק ודברי הרמב"ם בהל' כלים סותרים למ"ש בפ"ה מסוכה דאין מסככין בחיצין נקבות הוי ב"ק. והמבואר דמחלק בין מילוי עולמית לבין הך דחיצין דפעמים נוטלין הברזל מן העץ. והתוס' כתבו שזהו דוחק. ולא מבואר לי מהו הדוחק, אדרבא כך נראה כפשוטו. ואולי י"ל שהדוחק הוא לאידך גיסא, דאי תימא דמיירי בחיצין שנוטלין מהן לפעמים הברזל א"כ אמאי אמרינן מהו דתימא בית קיבול העשוי למלאות לאו בית קיבול הוא. הרי כל בית קיבול עשוי למלאות ולהוציא. וזהו ק"ק להרמב"ם. ומדברי הריטב"א למדתי דג' מדות בדבר. עשוי להכניס ולהוציא תדיר זהו עיקר ב"ק הנאמר בכ"מ עשוי למלאות עולמית אינו ב"ק לרש"י ולהרמב"ם, עשוי להוציא רק לעתים רחוקות כגון חצים לעת מלחמה בזה אמרינן בסוגיין דמהו דתימא לא שמי' קיבול קמ"ל. ובדידן דעשוי למלאות עולמית לרש"י ורמב"ם מיהא לא הוי ב"ק. אבל מה נעשה לדעת התוס' והר"ש ודעימייהו. ומהרהר אני לומר דב"ק נקרא רק למה שמכניסים בתוכו דברים שאינם ממנו גופא כדומיא דשק שממלאים אותו פירות וכלים אבל מה שחלק מן הכלי הדבוק בו תמיד נכנס לחלל שכנגדו אין זה נקרא ב"ק כלל שכך היא הווית הכלי ומהותו. ובזה אין אנו נוגעים בשאלת ב"ק העשוי למלאות שאין זה מילוי כל עיקר אלא חלק הוא מהכלי וא"כ בנידן דידן לכו"ע לא הוי ב"ק. והרמב"ם בהל' כלים בבקעת של עץ להכניס בו סדן של ברזל אפשר דהוי כשני כלים מיוחדים שזה נכנס לתוך זה ומגביהין לפעמים זמ"ז ולא שחוברו יחדיו עי"ש.