דבר אברהם - ג ח

ובסמ"ג (ל"ח ש"ט) ובס' החינוך (מצוה ש"ץ) ובמאירי יומא (דף כ"ד), וא"כ למ"ל לרש"י ז"ל להכניס עצמו בפלוגתא ולפרש מתניתין כלוי ולא כתנא דבי ר' ישמעאל. ובחפשי מצאתי שכבר עמד ע"ז בס' ערוך לנר לסנהדרין (דף פ"ג ע"א) ונשאר בתימה. ויותר מזה קשה דבזבחים (דף י"ג ע"א) תנינן א"ר טרפון כו' הפרש בין קבלה לזריקה ואין לי לפרש אר"ע אני אפרש כו' קבלוהו פסולין אין חייבין עליו זרקוהו פסולין חייבין עליו, ופירש"י קבלוהו פסולין זרים ושאר חייבי מיתות כגון שתויי יין והדומין להן אין חייבין עליו מיתה דבעיא עבודה תמה שאין אחריה עבודה בסדר יומא ובפ' בתרא דהכא נמי תנן אין בהם משום זרות ולא משום טומאה ולא משום מחוסר בגדים כו' עכ"ל, הרי דשתויי יין נמי פטורין בעבודה שאינה תמה ושתויי יין לכ"ע אזהרה אחריתא כתיבא בהו יין ושכר אל תשת ולאו מקרא דוינזרו ואפ"ה פטורין כזר [ועיי' במל"מ פ"ט מביאת מקדש ה"י] וכן תמיהא גם שי' הרמב"ם ז"ל דפסק (שם ה"י) כמתניתין בטמא ובעל מום ושלא רחוץ ידים ורגלים ששימש במקדש אינן חייבין אלא על עבודות שהזר חייב עליהן מיתה ועל שאר העבודות באזהרה והוא עצמו תפס (שם הלכה א') כתנא דבי ר' ישמעאל דאזהרת זר היא מוזר לא יקרב אליכם ולא מוינזרו וליכא למימר לדידי' בפטור הטמא כרש"י ז"ל דמחד קרא נפקי ומנלן דטמא פטור על עבודה שאינה תמה ועבודת סילוק כזר. ואין לומר דאע"ג דאזהרת זר מוזר לא יקרב אליכם מ"מ גם לתדבר"י מהניא מיהא ההיא דלוי ויסרו מקדשי בני ישראל להקיש טמא לבני ישראל [זרים] לענין זה, חדא דא"כ גם חילול נילף מינה ואמאי איצטריך תנא דבי ר' ישמעאל לק"ו, ועוד דהרמב"ם מנה גם בעלי מומין בין הפטורים בעבודה שאינה תמה והתם מנלן. ובאמת גם זו קשיא דבמתניתין לא הוזכרו בעלי מומין לפטור והרמב"ם מנה להו, וכ' הכ"מ משם הר"י קורקוס דאפשר דסובר רבינו דלאו דוקא נקט במתני' אלא ה"ה לכל חיוב שחייבין משום עבודה שאין חיוב אלא בעבודה תמה ובעבודת מתנה דילפינן מזר דחד טעמא הוא וגם בבעלי מומין כתיב ואל המזבח לא יקרב והיינו לעבודה כמו שנתבאר ודין כולם שוה דמאי שנא, אבל מלבד דדוחק הוא דהרמב"ם ז"ל יחדש דין שלא הוזכר בש"ס מסברא דנפשי' דלא שנא הנה יותר תמוה דזר וטמא דפטורין בעבודה שאינה תמה ועבודת סילוק פטורין רק ממיתה ולא ממלקות וא"כ בעל מום שכל חיובו גם בעבודה תמה ועבודת מתנה הוא רק מלקות מנלן דפטור. ונהי דאיכא למידחק דמ"מ ילפינן חיובא דבעל מום מאי דאית בי' מחיובא דאיכא בזרות וכדמשמע בכ"מ מ"מ תמוה שכל זה יחדש הרמב"ם ז"ל מסברא ולא יאמר יראה לי כדרכו בענין מחודש. ובע"כ צ"ל דס"ל להרמב"ם כיון דלא אשכחן בעלמא שום תנא דפליג על דינא דמתניתין וס"ל דטמא חייב גם על עבודה שאינה תמה ועבודת סילוק עיי' במל"מ פ"ב מתמידין ה"י] בודאי תנא דבי ר' ישמעאל נמי הכי ס"ל, ולפי"ז צ"ל דאין פטור הטמא כלוי משום דזר נמי נפיק מוינזרו אלא דילפינן לי' מזר דמאי שנא כמ"ש הר"י קורקוס וא"כ ה"ה בכל הפסולין, ולא עוד אלא דמקורו הוא לענ"ד מההיא דזבחים י"ג דקתני סתמא קבלוהו פסולין פטורין ומשמע כל הפסולין, וכדפירש"י התם כמש"ל, וגם בעלי מומין בכלל. והא דלא כלל רבינו לכתוב כל הפסולין סתמא אפשר דניחא לי' למינקט כלישנא דמתני'. ושתויי יין לא הזכיר וכתב המל"מ דדין שתויי יין לא ביאר רבינו אי בעינן עבודה תמה וכן במשנה בסוף זבחים לא הוזכר ומסוגיא דזבחים (דף י"ח) נראה דשתויי יין ומחוסר בגדים דינם שוה עכ"ל. ובעל מום אפשר דהזכיר משום דבר שנתחדש בי' דפטור גם ממלקות כמש"ל, ויש קצת ראי' לבעל מום בפרט דפטור ממלקות דידי' בעבודה שאינה תמה כו' מסוגיין דדף ט"ז דאמרינן מה לבעל מום שעשה בו קרב כמקריב שהיא פירכא רחוקה דבקרב לא שייך לומר זרות כלל ועדיפא ה"ל למיפרך מה לבעל מום שכן לא חילק בו בין עבודה תמה לשאינה תמה, אע"כ דגם בבעל מום פטור בעבודה שאינה תמה ממלקות דידי'. ועכשיו תתעורר לן על הרמב"ם ז"ל שאלה מצד אחר, דבסיפא דמתניתין תנן ומה בין במת יחיד לבמת ציבור סמיכה ושחיטת צפון וכו' אבל הזמן והנותר והטמא שוין בזה ובזה, ופירש"י הזמן שנפסלין במחשבת חוץ לזמנו וחייבין על קדשים משום נותר וטמא שוין בשתיהן, ובגמ' (דף ק"כ) פי' דבריו יותר מנין לעשות זמן בבמה קטנה כבבמה גדולה כו' ת"ל וזאת תורת כו' ופירש"י (ע"ב ד"ה לעשות) וטמא נמי בההיא פרשתא כתיב והנפש אשר תאכל וגו' הרי דמפרש טמא לאוכל בטומאה ולא לשימוש בטומאה (דלאו לפרושי ברייתא אתי רש"י בזה דלא נזכר טמא בברייתא אלא אמתני' הדר לפרושי]. והמל"מ (פ"א מקרבן פסת ה"ג) נסתפק אם הטמא מקריב בבמה דלכאורה הי' נראה כיון דהזר מקריב ה"ה טמא [וזהו כמש"ל דכל דיניהם שוים דילפי מהדדי], ואולם הביא שהרמב"ם ז"ל בפיה"מ פירש שאין הטמא מקריב, וז"ל הרמב"ם ומה שאמר הטמא ענינו שאין מקריב טמא אע"פ שהוא זר לפי שזר הוא כשר בבמה קטנה כו' וכן פירש הגמרא עכ"ל. ובמ"ש לפי שזר הוא כשר בבמה כוונתו מבוארת, דאע"ג דבמקדש אין חייב על שימוש בטומאה אלא כהן אבל זר אינו לוקה אלא משום זרות ולא משום טומאה כמש"פ הרמב"ם (פ"ט מביאת מקדש הי"א), מ"מ בבמה גם הזר חייב על טומאה, דטעמא דבמקדש פטור הוא משום דלא הוזהר על טומאה אלא מי שראוי לעבוד כמ"ש הכ"מ, ואף דמחוסר בגדים שדינו כזר חייב גם משום טומאה כמ"ש הרמב"ם שם, שאני מחוסר בגדים שראוי ללבש ולעבוד], וכיון דבבמה הזר ראוי לעבוד מוזהר הוא על הטומאה]. וא"כ קשה כיון דילפינן טמא מזר אמאי לא נילף נמי שיהא הטמא כשר בבמה כזר: