דבר אברהם - ג עח

ודעימי' דלא רק בשנים שלוו אלא גם בהפקידו אצל שנים החיוב שעל פלגא השניה הוא רק מדין ערב, ואין הדברים מבוררין לו לענ"ד שפתח ואמר איך מיחייב קרבן על חצי פרוטה שהרי אינו חייב בו עתה יותר דבאידך ערב בעלמא הוא ומסיים דל"ק דתמן בשנים שלוו כל שבועה חלה על שוה פרוטה כיון דפרוטה אוזיף להו כל אחד מהם ערב גם בחלק חבירו, מאי פירוקא הוא דבקושיא נמי ידע מערב ולא ניחא לי' ומאי נייח לי' בפירוקא. ואולי בקושיא סבר שהוא ערב סתם ובפירוקא סבר שהוא ערב קבלן ומעיקרא סבר שעדיין לא בא ההפסד ואין ערב כמו שהזכרנו למעלה וגם זה לא נייח. ובכל אופן הו"ל לפרושי אם זה עיקר התירוץ, וגם חזינן דמערב לענין זה שנים שלוו עם שנים שהפקידו אצלם, ויש לי בזה עוד הרהורי דברים ולא ברירין לי. וזאת למודעי שאין כעת תשו' הרמ"א תח"י ובודאי הוא נו"נ בדברי הירושלמי ואולי בדרך אחרת מאשר כתבנו, אבל לא באתי לתרץ את דבריו אלא את שיטתו עד כמה שהיא מבוארת מדברי הש"ך

ה) בשולי הגליון אעיר בתוס' ב"מ (דף נ"ו ע"ב ד"ה יצאו שטרות) מדממעט לי' מאונאה משמע דחל המכר מדאורייתא בשטרות, וא"ת בפ' מי שמת אמרינן מתנת שכ"מ מדרבנן ופריך והאר"נ המוכר שט"ח לחבירו וחזר ומחלו מחול ואפי' יורש מוחל כו' והשתא והלא מכר שט"ח דאורייתא ואפ"ה וכו' למחול כו' ולרבנו חיים נראה דקנה מה"ת אם יש ללוה קרקעות כו' וכנראה מוסבים דברי ר"ח על היסוד שבנו מקודם דהיכא דהמכירה דאורייתא חזר ומחלו אינו מחול, וקשה מהא דלעיל (כ' ע"א) וליחוש דלמא כתבה ליתן בניסן ולא נתנה עד תשרי כו' ש"מ איתא לדשמואל דאמר שמואל המוכר שט"ח לחבירו וחזר ומחלו מחול, והרי אכתי ניחש שמא הי' לו קרקעות דאינו יכול למחול. ומזה נראה לכאורה דר"ח מילתא באפי נפשי' קאמר לה וס"ל דבמכירה דאורייתא נמי יכול למחול, והלשון לא משמע קצת הכי

סימן יב

בענין עדות שאי אתה יכול להזימה

לחכם אחד

אחד"ש מעכ"ת כו'

א) אשר נגע כת"ר בתוך דבריו כמילתא דפשיטא דעדים שאי אתה יכול להזימן לא הוו כעדים פסוליו לידון על השאר כנמצא אחד מהם הרוב או פסול, אינו ברור כלל, ומשכבר הימים נסתפקתי בזה, דאף דבפשוטו נראה שאינה עדות כלל כדקאמר הש"ס סנהדרין (ע"ח.) עדות שאי אתה יכול להזימה לא שמה עדות ובב"ק (ע"ה:) עשאאי"ל לא הויא עדות ואמרו עוד שם היכא דלא ידעי באיזה יום באיזה שעה ליכא לעדות כלל, ומשמעות הדברים שאין כאן עדות והגדה כלל וממילא לא שייך לקרותן פסולין לידון בשבילם נמצא אחד מהם קא"פ (כדמיון אשה דלא פסלא משום נמצא אמקא"פ, עיין או"ת סוס"י ל"ו, משום דאין עלה שם עד כלל, וה"נ עדות שאאי"ל לענין עדות לאו שמה עדות כלל)

אבל מתוס' יבמות (דף כ"ה ע"א ד"ה הוא ואחר) מבואר להיפך שכ' דהא דפריך הש"ס במכות הרוג יציל הוא משום דמיפסיל משעה שנעשה טרפה וטרפה פסול להעיד, והא דטרפה פסול להעיד הוא משום עדות שאאי"ל כמבואר בסנהדרין (ע"ח.), הרי להדיא בעדות שאאי"ל הוי כנמצא אחד מהם קא"פ, אמנם מדברי הרמב"ם יש לדקדק לכאורה להיפך דעד שאאי"ל לא חשיב כנמצא אחד מהם קא"פ לפסול את השאר, שכתב (פ"כ מעדות ה"ג) היו העדים שלשה אפילו מאה אם העידו בבית דין זה אחר זה והעיד כל אחד מהן אחר חבירו בתוך כדי דבור והוזמו מקצתן אין נענשין עד שיזומו כולן. אבל אם היה הפסק בין זה וזה יתר מכדי דבור כו' הרי נחלקה העדות והשנים שהוזמו נענשים והשנים האחרים שהיה בין דבריהם ודברי הראשונים הפסק אין נענשין, ואע"פ שבטלה העדות כולה מפני שהן כת אחת הואיל ונפסלה מקצתה נפסלה כולה. ובהשגות א"א איני יודע מהו כי מאחר שלא באו בתוכ"ד ונחשבו שתי כתות לענין הזמה למה תבטל עדות הכת האחרונה ויהרג הרוצח ועוד מה זה שאמר והשנים כאחרונים כו' ע"כ. וביאור דבריו הוא כמ"ש הכ"מ דקאי בשיטת התוס' מכות (ו. ד"ה אמר רבא) דהא דבעינן תכ"ד הוא רק לענין הזמה דבדאיכא הפסק אינה ככת אחת לענין זה ולא בעינן עד שיזומו כולן, אבל לענין נמצא אחד מהם קא"פ אפילו הי' הפסק עדותן בטלה ולענין זה הוו ככת אחת. (האומנם שדברי הכ"מ שם קשים בחלקם, שכ' וטעם רבינו והתוס' דבשלמא לענין הזמה בהגדה תליא מילתא וכיון שלא הגידו תכ"ד הרי הן כשתי כתות להזמה אבל בנמצא א' מהם קא"פ כיון שמעת שראו העדות נפסלו מה לי אם העידו תכ"ד או לא וכיון שהוזמו קצתן ה"ל נמצא אחד מהם קא"פ ועדותם בטלה. ובתר הכי כתב להשיב על השגת הראב"ד דרבינו סובר שמאחר ששתי כתות באו להעיד כאחד אע"פ שהי' הפסק בין כת לכת הרי הן ככת אתת לענין שאם בטלה עדות הכת האחת בטלה ג"כ עדות הכת השני'. ודבריו אלו שבראשונה ושבשניה אינם מתאחדים דכיון דכתב בראשונה דלענין קא"פ ס"ל להרמב"ם כהתוס' דלא בעינו תכ"ד וכשהוזמו קצתן הו"ל נמצא אחד