דבר אברהם - ג עד

שניהם מתייבמת ואין אני קורא בה אשת שני מתים מה נפשך אי קידושי ראובן קידושין קידושי דשמעון לאו קידושין כו'. אולם אלמלי הי' הדין דאשה חזיא לבי תרי והיתה מקודשת לשני אתין (למ"ד קידושין שאין מסורין לביאה הוי קידושין) היו שניהם אסורים בה משום אשת את, אלא דלא משכחת לה לאישות כה"ג. אבל מאי דלא משכחת באישות גמורה משכחת לה בביתיות דר"ע שהכתוב קראו בית, והיינו לר' יוחנן דאמר התם איהו שליחותא דאחים קעביד והוי כמי שחלצו כולם ודינם שוה לנתוקי כרת דאשת המת כמו החולץ עצמו, ה"נ שמה שהכתוב קראו בית אינו רק לגביה החולץ עצמו אלא אף לכל האחין דשליחותייהו קא עביד קראו בית, ואישיות כזו שאינה אשתו ממש לכל דבר אלא שיש בה דין אשתו מצד גזה"כ דקריי' בית אפשר היא לכל האחין בשוה דהיינו שהיא ביתם של כולם. וכיון שכן חייבים עליה כל האחין והחולץ בכללן משום אשת את משום שהיא ביתם של אתיו. וכ"ת היכי משכחת לה ניתוק הכרת ללאו, צ"ל דזה יתקיים רק בדליכא אלא אח אחד והוא החולץ. והשתא קשה דאמרינן התם ולטעמיך היינו לר' יוחנן אימא סיפא עמד אחד מן האחין וקידשה אין לה עליו כלום כו' א"ר ששת סיפא אתאן לר"ע דאמר אין קידושין תופסין בחייבי לאוין, וקשה הרי לר"ע לאו חייבי לאוין היא אלא חייבי כריתות משום דהכתוב קראו ביתו, ורב ששת קאי התם לתרוצי אליבא דר' יותנן דמשמי' אמר ר' חייא בר אבא ה"ט דר"ע דהכתוב קראו ביתו

וצ"ל דרב ששת סבר דההיא דרחב"א דה"ט דר"ע לא אמרה ר' יוחנן, ונקיט לה הנימוק"י כרב ששת. ויותר פשוט דלעולם אמרה ר' יוחנן אלא דרב ששת גופי' לא סבר כן, ואף דאתא לתרוצי אליבא דר' יוחנן היינו רק דסיפא אתאן לר"ע ודי בזה לתרוצי אבל במאי דלר' יוחנן קאי לר"ע בכרת לא סבר לה הכי, וא"כ לרב ששת מיהא תקשה מתני' דקרובת חלוצתו דרבנן וצריך לתרוצי כתירוצא קמא דש"ס תני קרובת גרושתו ומשו"ה נקט רק להאי תירוצא

ובדרך יותר מרווחת יש לומר ליישב דברי הנימוק"י דאמרינן בתר הכי בסוגיין א"ר יוסף ארשב"ר הכל מודים במחזיר גרושתו שהולד פגום לכהונה כו' ופרכינן עלה מדתניא המחזיר גרושתו והנושא חלוצתו והנושא קרובת חלוצתו ר"ע אומר אין לו בה קידושין ואינה צריכה הימנו גט והיא פסולה וולדה פסול וכופין אותו להוציא וחכ"א יש לו בה קידושין וצריכה הימנו גט והיא כשרה וולדה כשר כו'. וכתבו התו"י היא כשרה פר"ח ז"ל דלא קאי אמחזיר גרושתו דנהי נמי דולדה כשר משום דכתיב היא תועבה כו' מ"מ איהי אפסלא מתרומה דבי נשא ובירושלמי מפרש כן עכ"ל

וכ"ת דלפי"ז מאי פריך הש"ס מינה ארב יוסף כיון דלא קיימי רבנן אמחזיר גרושתו א"כ ספיר נימא כרב יוסף דולד מחזיר גרושתו הוי פגום ורבנן לא פליגי אלא אולד נושא חלוצתו, ז"א דכיון דס"ל דולד נושא חלוצתו כשר א"כ ה"ה בולד מחזיר גרושתו דמאי שנא שהרי תרוויהו חייבי לאוין נינהו. והא דנקט רב יוסף במילתי' ולד מחזיר גרושתו. הא כבר פירשוה כל הראשונים דלרבותא נקטה דאף מחזיר גרושתו דאיכא למידרש היא תועבה ואין בניה תועבין אפ"ה הוי פגום. וא"כ י"ל דבנימוק"י אזיל בשיטת הר"ח ע"פ הירושלמי דהיא כשרה דקאמרי רבנן ליכא לאוקמי אמחזיר גרושתו ומוכח דאיכא לאוקמי דברי רבנן על חד מינייהו ולא אכולהו דוקא, ולפי"ז קשה מאי פריך ארב יוסף דלמא מודו רבנן בולד מחזיר גרושתו ונושא חלוצתו שהוא פגום כרב יוסף ולא פליגי אלא אולד קרובת חלוצתו משום דס"ל דהוי דרבנן דלא כר"ע והלכך כשר. אע"כ דס"ל לסתמא דש"ס כתירוצא קמא דלית לי' לר"ע קרובת חלוצתו דאורייתא וע"כ תנינן קרובת גרושתו ובהא ליכא למימר דפליגי רבנן עלי' דהא מחייבי כריתות היא וע"כ צ"ל דקיימי רבנן או אמחזיר גרושתו או אנושא חלוצתו וקשיא לרב יוסף. וכיון דסתמא דש"ס סבר כן נקיט לה הנימוק"י הכי

סימן יא

בענין שבועות הפקדון

לידידי הרה"ג כ"ו מו"ה בצלאל לעווין נ"י

א) מ"ש בדברי הרמב"ם (פ"ד מגנבה ה"ז) מסר שורו לשנים וטענו טענת גנב ונשבעו והודה א' מהם והשני באו עליו עדים שניהם משלמין את הקרן ואם תפס בעל הפקדון את הכפל אין מוציאין מידו, וזה שהוא משלם חומש כשאר הנשבעין שבועת הפקדון שהודו מעצמן עכ"ל, וכתב עלה הכ"מ דהטור תמה דאינו נראה כן בגמרא אלא כפל פשיטא דמשלם אותו שבאו עליו עדים ובחומש מבעיא, ותו הק' הכ"מ דכיון דבעיא דרמב"ח איפשיטא דממון המחייבו כפל פוטרו מחומש א"כ בבעיא דרבינא האיך אפשר לומר דפשיטא לן דמשלם חומש ולא מספקא לן אלא אם משלם כפל דהא כפל מוציא מידי חומש שמענו בבעיא דרמב"ח אבל חומש מידי כפל לא שמענו ונשנו הדברים בב"י חו"מ סי' שנ"ב, וע"ז כתבת דסבר הרמב"ם דכשם דכפל מוציא מידי חומש ה"נ חומש מוציא מידי כפל וצריכין אנו לראות מי חל ראשון והכא החומש חל ראשון. הנה דברים נכוחים הם. רק אנו רואים מפורש מדברי הרמב"ם אלו ב' דינים מחודשים א) דחומש שחל תחלה אינו נפקע אח"כ ע"י כפל שהי' אפשר לבוא