דבר אברהם - ג עה

אחריו. ב) שתומש מוציא מידי כפל, וזה מפורש בדבריו כפשוטן ואין בזה משום חידוש והיסוס. האומנם שהתוס' בודאי חולקין על הרמב"ם שכתבו שם בב"ק ק"ח ע"א (בד"ה חד נשבע והודה) וז"ל נראה דוקא נקט מתחלה הודה דאי מתחלה כפר חד ובאו עדים ואח"כ הודה חד הוו עדים קודמין להודאה ומחייבין תרווייהו כפילא דעדים כשבאו להעיד על שניהם העידו אבל כשהודה חד קודם אע"פ שאח"כ באו עדים י"ל דפטור והכי משמע בכולה הך שמעתא דמודה בקנס ואח"כ באו עדים דפטור עכ"ל, הרי דלמ"ד מודה בקנס ואח"כ באו עדים חייב מיחייב הוא בכפל וממילא מיפטר מחומש דהוה כפילא וחומשא בחד גברא, ואילו להרמב"ם אף למ"ד מודה בקנס ואח"כ באו עדים חייב הוה פטור מכפל משום דהחומש שחל קודם מפקיעו. וק"ק לי על דברי התוס' ממאי פסיקא להו דאי באו עדים תחלה על שניהם באו ומי לא משכחת לה דבאו עדים רק על, חד שראו שהוא ברשותו. ואין לומר דכוונתם היא דמשו"ה לא קאמר הכי משום דהו"ל להאריך שראו רק שהוא ברשותו של חד ומשו"ה תני הודה תחלה, שהרי בקצרה הוי מני למימר חד נשבע ובאו עליו עדים דמשמע שבאו רק עליו. אח"ז ראיתי שכבר עמד ע"ז הפנ"י וכתב משום דלא פסיקא לי למימר איפכא דזימנין שבאו עדים על שניהם, ואיני יודע מה בכך דזימנין משכחת הכי הרי לאיבעיא בעינן מציאות זו שהעידו על חד והו"מ למימר ובאו עליו עדים כמ"ש. והפנ"י כתב שם דמלשון הש"ס דנקט הודה ברישא מקמי דבאו עדים משמע כהרמב"ם. תו משמעות רפויה כמבואר. וכתב עוד דראי' ברורה להרמב"ם מברייתא דבעה"ב שטט"ג בפקדון אם עד שלא באו עדים הודה משלם קרן וחומש ומשמע להדיא דאפי' באו עדים אחר שהודה משלם חומש ולא כפל ואמאי הניחא למ"ד מודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור אלא למ"ד חייב מאי איכא למימר ואמאי לא מותבינן מהכא למ"ד חייב. ואני תמה שהרי אמרינן להדיא לעיל דף ע"ה ע"א לשמואל (דאמר מודה בקנס ואח"כ באו עדים חייב) ודאי תנאי הוא וליכא למיפרך מברייתא דאיכא למימר דאתי כההוא תנא דפליג עליה דר"א בר"ש

ב) ובשמ"ק איכא עוד מרבוותא דקיימי בשי' הרמב"ם ובדבריהם מפורש יותר. דז"ל הראב"ד שם בעי רמב"ח כ"ו ואי קשיא לך למ"ל למימר הכי לימא שטען טענת אבד ונשבע והודה וחזר וטען בב"ד אחר טענת גנב ונשבע ובאו עדים, שהחומש על שבועה ראשונה והכפל על שבועה אחרונה. ונ"ל דאי הוה כה"ג לא פטרו לי' רבנן מחומש שכבר נתחייב בחומש קודם שנתחייב בכפל והרי לא אמרו אלא ממון שאינו משתלם בראש אינו מתחייב עליו חומש אבל אפשר דממון דנתחייב עליו חומש עוד הוא מתחייב עליו כפל אם טענו בב"ד אחר וכפר וטען טענת גנב ונשבע ובאו עדים ומש"ה איצטריך לי' למימר כה"ג דמעיקרא איחייב לי' כפילא עכ"ל הרי דסבר כהרמב"ם בחדא דחומש שנתחייב בו תחלה אינו נפקע על ידי הכפל שבא אחריו, ופליג עליו בחדא דיש חיוב כפל אחד חומש. ומה שכתב בלשון אפשר (אפשר דממון דנתחייב עליו חומש עוד הוא מתחייב עליו כפל) נראה דאינו לשון ספק שהוא חוכך בדבר אלא בהחלט הוא כך ולשון ודאי הוא, כלומר דחומש אחר כפל אי אפשר וכפל אחר חומש אפשר (אפשרי הוא). דניתי אנן למה הוצרך כלל להוספה זו והרי קושיתו כבר הוסרה באמרו שחומש שחל תחלה אינו נפקע עוד וליכא לרמב"ח למיבעי בי'. אמנם ביאור דבריו הוא, דאף דבכה"ג דטען טענת אבד שחל החומש תחלה ליכא לרמב"ח למיבעי אחומש מ"מ הרי אותה איבעיא עצמה בטעמה ויסודה אי ממון המחייבו פוטרו אי שבועה המחייבתו פוטרתו הוה מצי למיבעיא בטען טענת אבד תחלה אבל לא לענין החומש (שאינו חתר ונפקע) אלא לענין הכפל אם יתחייב אח"כ או שהחומש מוציא כה"ג מידי כפל ויסוד הספק וטעמו אחד הוא אם ממון המחייבו חומש פוטר מידי כפל וה"נ פטור מכפל או שבועה המחייבתו פוטרת והכא שבועה בתרייתא שלא הודה עליה אלא שבאו עדים אינה מחייבתו חומש. ולזה הוצרך לומר דעל כפילא ליכא לרמב"ח למיבעי דאין חומש מוציא מידי כפל כלל. ולפי"ז מבואר דס"ל הכי בהחלט ודלא כהרמב"ם בחדא. יש להעיר בזה לפי"מ דנקטו ספרי הכללים דכל היכא דאין הראב"ד משיג על הרמב"ם כוותי' ס"ל יקשה דדברי הראב"ד סתרי אהדדי בפרט זה, היינו בכפל אחר חומש. אמנם ידוע דכמה ראב"ד הוא וצ"ל דראב"ד זה אינו בעל ההשגות, ויגיד עליו רעו דבחי' הרשב"א הוזכר בסוגיא כמה פעמים דברים משם הראב"ד ומפורש בי' שהוא הרב אב"ד, דהיינו חותנו של הראב"ד בעל ההשגות. אבל דברי הראב"ד תמוהים מאד, דמכיון דתפס ביסוד הראשון כהרמב"ם דחומש שנתחייב בו תחלה אינו נפקע ע"י הכפל שבא אחריו כבר מוכרח מסוגיין גם היסוד השני דחומש מוציא מידי כפל דאלת"ה מאי מיבעיא לי' לרבינא בהודה חד ובאו עדים על השני אי אחד גברא קפיד רחמנא או אחד ממונא קפיד, דכיון דחומש שחל תחלה אינו נפקע בע"כ האיבעיא הוא על הכפל כהרמב"ם ומוכרח דחומש מוציא מידי כפל דאל"כ אפי' בחד גברא הוה מיחייב כפילא וחומשא כה"ג. ונמצא דשני חידושי הרמב"ם מוכיחים מסוגין חדא מבעיא דרמב"ח כהוכחת הראב"ד וחדא מבעיא דרבינא ודברי הראב"ד האחרונים צע"ג. ומשם הרא"ש הובא בשמ"ק שם ת"ל מאי תרי גווני קאמר רחמנא כו' מדקא מיבעיא לי' תרי כפילא בחד ממונא מכלל דפשיטא לי' דאינו משלם כפל במקום שיש חומש כגון אם הודה ונתחייב חומש ואח"כ באו עדים לא מיחייב כפל אפי' למ"ד מודה בקנס ואח"כ באו עדים חייב מידי דהוה אממון שאין משתלם בראש שאין מוסיף חומש וילפינן כפל מחומש, ותימא לי מנא לי' הא דילפינן כפל מחומש