דבר אברהם - ג סט

אמנם ידענא דגם דרכנו זו יש בה מן הדחק דכל כי האי הו"ל להרשב"א לפרש ולסייע דמותרת בהשחתת זרעו ובפרט שהוא עצמו מביא בחי' לנדה את שי' הרמב"ן דממה שאינה מצווה על פו"ר אין הכרח דמותרת בהשחתת זרע האיש. אבל דרך יותר נוחה לבאור דבריו נסתרה לע"ע ממני, ויש לי איזה הרהורי דברים אבל רחוקים הם עוד יותר. ועדיין יש לדקדק ע"ז דבמ"ש בריש דבריו דאפשר שלא יתרצה ומעשה בטל יש לפרש בפשוטו דמעשה הנתינה שעלי' מברך תתבטל בפועל ולא תבוא לידי כך כלומר לידי נתינה ותו לא, ובזה סגי שלא לברך שמא תתבטל ומשו"ה לא תקנו רבנן ברכה וכן הבין האו"ת (סי' צ"ז סק"א) ולכן כתב שדבריו סותרים למ"ש הרא"ש בכתובות למה אינו מברך אשר קדשנו וכו' ליקח אשה. ותירץ דאפשר בפלגש (דתירוצא דפלגש תליא בפלוגתא אי מותרת להדיוט, תחת שלדברי הרשב"א מיושב בפשוטו שאין כולה תלוי' בידו ושמא תחזור האשה ולא תתרצה ומעשה מתבטל **(האומנם י"ל דלא סגי בזה תירוצו של הרשב"א דעדין יקשה מקדושי יעוד שהם בע"כ דידה ורק לאודועי הוא דצריך. [עיין תוס' קידושין דף ה' ע"א ד"ה שכן] ולתירוצא דאפשר דפלגש גם זה ניחא. ואף דביעוד נמי עיקר המכירה לאמה לא תליא ביה אלא באביה, מ"מ עכשו לבתר דמכרה כבר תליא המצוה רק באדון ובידו לעשות המצוה בלבדו ואין לנו להשגיח על ראש כל המעשים והמסבות איך נתגלגלה האפשרות לידו, דהמצוה מני לקיים בעצמו והמכירה היא רק סבה ותנאי ובכגון דא בודאי אין בה טעם לעכב את הברכה. אבל זהו רק לראב"י דאמר מעות הראשונות לאו לקדושין נתנו אבל לרבנן דמעות הראשונות לקדושין נתנו הרי גוף הקדושין תלויין באב. ואף דבסוף שש צריך לומר דמקדשה מ"מ לא שייך אז ברכה דמעשה הקדושין כבר נעשה מקודם ומצוה שאין בה מעשה אין מברכין עלי' כמ"ש הרשב"א שם ואין להאריך בזה. וידידי הרה"ג מוהרב"צ קליבנסקי נ"י אמר דאכתי לא אליא בידו לחוד שמא אחד הברכה יעזבום העדים וילכו להם ואין קדושין בלא עדים:)** ולפי הבנה זו שייך לומר על פו"ר דלא תליא ביה לחוד כמ"ש. אבל בסוף דבריו מסיים הרשב"א ת"ל. ומנא לן דכל מצוה דאפשר למעקרה אע"ג דהשתא לא מעקרה כמאן דמעקרה דמיא כו' ואמרינן עלה וכו' אי אמרה דלא בעינא מי איתא לעשה כלל כו' דהא לא קבעיא כו' וגמרינן מינה למורא וכיבוד אב ואם ועמידה בפני רבו הואיל ואפשר למעקרה להאי עשה דידהו דהרב שמחל על כבודו כבודו מחול. והמעיין שם בלשונו וממה שלפניו יוטה להבין שזה משמש לביאור גם לריש דבריו דאפשר שלא יתרצה חבירו ונמצא מעשה מתבטל, דהיינו דלא זו בלבד שמעשה הנתינה בטל ולא יבוא לידי כך אלא שעיקר המצוה בטל שאין מצות צדקה וכו' אלא כשהעני רוצה בה וא"כ אין זה שייך כלל ליבום ופו"ר דבמה שלא תתרצה האשה רק המעשה יתבטל שלא יתקיים בפועל אבל גוף קיום המצוה הן לא נעקר ממנו ולפיכך כשלא חזרה בה אין טעם למנוע הברכה. וכנראה שכך הבין הקצוה"ת סי' צ"ז סק"א

ובנוגע קצת לעניננו נזכיר דרך אגב שהקצוה"ח סי' צ"ז סק"א הקשה על סוף דברי הרשב"א דגמרינן מינה לכבוד אב ומדמי לה לאי אמרה לא בעינא מי איתא לעשה כלל ומשו"ה לא דחי ל"ת דא"כ אמאי אמרינן בב"מ (ל"ב ע"א) יכול אמר לו אביו הטמא כו' ת"ל איש אביו ואמו כו' ולמה לי קרא תיפוק ליה דאין עשה דכבוד דותה ל"ת דאי אמר לא בעינא ליתא לעשה כלל כמו גבי עשה דלו תהי' לאשה וכבר עמדו ע"ז התו' כתובות (דף מ' ע"א) ותימה שהקצוה"ח לא הזכירם והיא תמי' עצומה על הרשב"א ולכן ברור בעיני דהרשב"א לא מדמי להו כלל לענין דתית ל"ת אלא לענין ברכה דקא עסיק בה בלחוד וחלוק גדול יש בדבר דבעשה דלו תהי' לאשה המצוה היא להנאה דידה ולהכי אי אמרה לא בעינא ליתא לעיקר המצוה אבל בכבוד אב כשאמר לו השקני או הלבישני אין כאן מנות השקאה או הלבשה אלא מצוה אחת כללית יש כאן וכיבוד שמה אלא שמתחלקת לפרטים מציאותיים וכשאמר השקני יוצא הכבוד לפועל ע"י השקאה וכדומה אבל עיקר המצוה שבמעשים אלו היינו הך וכשחזר ואמר לא בעינא לא בטל עיקר מצות הכבוד אלא המציאות היא שהוחלפה שקודם הי' במעשה ההשקאה ענין של כבוד והשתא אין במעשה זה במציאות ענין כבוד ולכן כשלא אמר לא בעינא הו"א דדוחה ל"ת דמ"ע זו אינה בטלה לעולם ועיין בתוס' רי"ד כתובות שם שבכלל דבריו דברינו ואין לזוז מזה ולא יעלה על הדעת לומר דהרשב"א לא אסבר לה הכי אלא דלענין הברכה לחוד מדמי להו הרשב"א דהברכה מקושרת עם מעשה כמ"ש בתחלה ואפשר שהיא מכוונת על המעשה הפרטית שהוא עושה עכשו וכיון דמעשה זה לא קביעא כמצוה תמידית שאם יאמר לא בעינא אין מצוה במעשה לכן לא תקנו ברכה על כגון זה ויותר מוטעם הוא לפי הדרך הראשונה שכתבנו בצדקה ואין להאריך עוד בדיוקים

אמנם ממה שכתב מקמי הכי דכן אין מברכים על בקור חולים ותנחומי אבלים והבאת שלום בין אדם לחברו שהן תלויות ביד אחרים דדילמא לא מקבלי מיניה ובידם לעקור ממנו עשה זו נראה כדרך הראשונה דמשום אפשרות בטול המעשה בפועל נגעו. בה כדמשמע מלשון ודילמא (אמנם הלשון ובידם לעקור ממנו מצוה זו נראה כארכבה אתרי רכשי) ולפי"ז שוב שייכים הדברים ביבום ופו"ר ועדיין אין דברי הרשב"א ביבום מדויקים ואפשר דכונת הדברים היא כך, אין מברכים על מצוה שעיקרה אינה מצוה כגון חליצה (דעיקר המצוה הוא יבום ורק אם לא יחפוץ חולץ), ויבום (הוא ענין שני) העיקר משום פו"ר]: