דבר אברהם - ג סח

**(דאמר רבה כל שאינו בזא"ז אפילו בב"א אינו. ופי' הר"ן דאין כאן לא הקמה ולא הפרה ותמה על הרמב"ם שפסק דקיים שהרי כשם שההפרה בטלה מטעמא דכל שאינו בזא"ז וכו' ה"נ תיבטל גם ההקמה מה"ט שגם היא אינה בזא"ז אחר ההפרה וע"ז אמר רבנו ז"ל דלא דמי דהפרה אחר הקמה הייתה שייך במציאות שהרי יש כאן נדר ויש מה להפר אלא שהדין מעכב דכיון שהקים אין לו רשות עוד להפר אבל בהקמה אחר הפרה י"ל דהיתה מועלת מצד הדין אלא שבמציאות אין כבר מה להקים שהרי כבר הופר הנדר ואינו עוד. ולפי"ז נמצא דהפרה אחר הקמה שהמציאות היא שוה לבב"א אלא שאינה מועלת מצד הדין אף בב"א אינו באותה מציאות עצמה משא"כ הקמה אחר הפרה דאפשר שהיתה מועלת מצד הדין אלא שכמציאות אין מה להקים לא שייך ע"ז לחזר אף בב"א אינו שהרי הב"א המציאות היא אחרת דהיינו שיש מה להקים ובמציאות כזו גם בזא"ז הוה מהניא הקמה ולכן פסק הרמב"ם דהוה הקמה. והדברים נפלאים ומתוקים) משא"כ השתא דממעטינן דאחר קדושין הראשונים אין בה דין קדושין כלל כמו באגרות משה אעפ"י שיש מקום לקדושין לחול אין בה תפיסת קדושין ה"נ אם יקדשו שניהם בב"א לא תהא מקודשת לאחד מהם דכל שאינו בזא"ז אפילו בב"א אינו. ואולם לא יצאנו בזה אלא ידי סברתו של הפנ"י ואפשר לקימה אבל תירוצו ביכו"כ אינו עולה יפה דא"כ גם הכא משכחת לה שני מתים כגון שקדשוה שניהם בב"א

)** ומשכחת לה שפיר בצרת צרה כגון שמת שמעון ונשא לוי צרתה. וכן היה אפשר לכאורה שישא החלוצה ולא נצטרך לדאי לפי"מ שציירנו דאחר חליצת יהודה ישאנה שמעון שלא נאסרה עליו ואינו בלא יבנה ויקשה אף לרב, אע"ג דלא קתני דאי אך מ"מ יצטרך לדאי כיון דמדרבנן יש זיקה והיתה מקודם החליצה זקוקת אחיו ויאסר מדרבנן. (וצל"ע בפ"ב דמשמע דאחר חליצה פקעה זיקה מעיקרא) וצ"ע

ד) דף י"ב ע"ב שלש נשים משמשות במוך כו'. שיטת ר"ת בתוס' כאן וש"ד דנשים אין מוזהרות על השחתת זרע אף של האיש משום דאינה מצווה על פו"ר וכ"ה דעת הרא"ש מובא בשמ"ק לכתובות (ל"ט). והרמב"ן בחי' לכתובות שם ובנדה (י"ג ע"א) חולק ע"ז וכן סברי עוד מרבוותא. וראיתי בתשו' רעק"א סי' ע"ג ובחת"ס יו"ד סי' קע"ב שבתוך חבל הראשונים האוסרים מנו גם את הרשב"א ז"ל ולא אדע מנין להם הא. בתשובות רעק"א מביא משמ"ק כתובות משם תלמיד הרשב"א וזה כנראה נשתרבב למנות את הרשב"א במקום תלמידו. והחת"ס שם כתב דדעת רשב"א בשם רמב"ן ר"פ כל היד דיש איסור לאשה בקנוח אחר תשמיש. אמנם המעיין בדברי הרשב"א יראה דלא מוכחא שם דעתו כלל דהביא שי' ר"ת המתיר ומה שהרמב"ן הקשה עליו ולא הוסיף מדילי' כלום להכריע

וראיתי בתשובות הרשב"א (סי' י"ח) דעסיק שם בארוכה בענין ברכת המצוות דעל קצתן מברכין ועל קצתן אין מברכין ובין יתר דבריו כתב וז"ל: ואין מברכין על מצוה שעיקרה אינה מצוה כגון חליצה ויבום שהעיקר משום פרי' ורבי' והיא אינה מצווה על פו"ר עכ"ל. והוא תמוה, חדא שכבר תירץ על מה שאין מברכין על חליצה ויבום משום שעיקרם אינה מצוה א"כ למ"ל תו למימר שהיא אינה מצווה שהוא כתירוץ שני (אע"פ שלא נאמר בלשון ועוד) ולמ"ל תירוץ שני. ועוד מאי פי' דהיא אינה מצווה, הרי לענין ברכה דידי' קא עסקינן ומה בכך שהיא אינה מצווה על פו"ר והדברים סתומים ולא מובנים. ומפני חומרם הי' נראה לכאורה בפי' דסובב הולך הוא עם מה שכתב בראש דבריו דאין מברכים על מצוה שאינה תלוי' כולה ביד העושה מפני שאפשר שלא יתרצה בה חברו ונמצא מעשה מתבטל כגון מתנות עניים והלואת הדלים ונתינת צדקה וכיו"ב. וטעם זה הן שייך בם על יבום דאינו תלוי כולו בידו אלא גם בידה ואמאי מהדר בתר טעמי אחריני, ופשוט הוא משום דיבום בע"כ ולא בעינן דעתה ולזה הוצרך לומר שאינה עיקר המצוה ועיקרה הוא משום פו"ר ופו"ר אינה כולה בידו משום דאיהי אינה מצווה על פו"ר והלכך אינה מצווה גם על השחתת זרע האיש כר"ת וא"כ הרי יכולה היא להתהפך או לשאוב הזרע במוך ולא תתקיים פו"ר דבשלמא אי הוה מצווה הוה מיקרי אין בידה להשחית אבל כיון דאינה מצווה בידה הוא וממילא אין קיום המצוה כולה תלוי בו ולכן אין מברכין כהנחתו הראשונה ומזה נראה דס"ל כר"ת

שמא תאמר כיון שכן אין אנו צריכים לבוא עלה ממה שבידה אח"כ להשחית זרעו אחר תשמיש ובפשוטו י"ל דתליא בידה משום דאע"ג דיבום בע"כ מ"מ בידה להשתמט ממנו וז"א דא"כ אמאי איצטריך כל עיקר לומר דעיקר המצוה היא משום פו"ר לימא בפשיטות דיכולה להשתמט מיבום ולכן אין מברכין ומדהדר בתר פו"ר ש"מ דכיון דיבום בע"כ מיקרי בידו לחוד ואין מתחשבים עם אפשרות ההשתמטות מצדה. איברא דאיכא למידחק ולומר דאי הוה מצוה עיקרית לעצמה היינו צריכים לומר דהיא נמי מחויבת לסייע שתקויים המצוה ואסור לה להשתמט וסמך לזה ממה דהותר גם לה אסור אשת את וחייבי לאוין בביאה ראשונה וכיון שאין לה להשתמט הוה קיום המצוה כולה בידו ולכן הקדים דעיקר המצוה היא פו"ר (על שם אתיו) ובזה כבר מצאנו דהיא אינה מצווה וממילא יכולה להשתמט ממנו. אבל זה אינו דאף דעיקרה של המצוה הוא משום פו"ר ובזה בלחוד (כלומר בפו"ר) אינה מצווה מ"מ גדרי המצוה הם ביבום ונתחדש בה ענין להקים לאחיו שם ואי מעיקרא הוה ניחא לי' לומר דאסור לה להשתמט השתא נמי נימא הכי שצריכה לסייע שיקויים הקמת שם להמת ובכל אופן דברים דחוקים הם והלכך טעים לנו יותר לתפוס בביאורו הדרך שבחרנו: