דבר אברהם - ג סה

דהיא נתנה אצבע כו' אמאי כופין אותו לחלוץ והא אפשר שאח"כ תלך אצל חכם וימצא לה פתח ויתירה והיתה מותרת לו וע"י החליצה מפסיד. ומתוך כך קשה בשנים על הרשב"א שרצה לומר שתידון כעשה ול"ת ותיפטר אף בחליצה, והרי במגרש בעל מנת שלא תבעלי לפלוני אסורה מדרבנן לכל העולם בחיי פלוני דחיישינן שמא תיבעל לו כמ"ש התוס' גיטין (דף פ"ב ע"ב ד"ה שר"א מתיר). ובגיטין (דף ל"ה ע"ב) אמרינן וניחוש דילמא אזלה לגבי חכם ושרא לה, וא"כ ה"נ ניחוש מדרבנן דילמא אזלה לגבי חכם ויתירה ונעקר הנדר מעיקרו והרי היא יבמה לשוק. ואי דצריך לפרט הנדר ולא יתירה החכם כדמשני בגיטין שם מאן לימא דידע החכם שנפטרה בשביל הנדר מייבום, ועוד לדר"נ דסבר התם דאי"צ לפרט הנדר יקשה. ולמה פריך הרשב"א בפשיטות דלא תיבעי חליצה ונסתייע מזה לנידונו דילמא הך חליצה מדרבנן היא כמ"ש. ויש לדחות דדוקא התם בשבועת אלמנה דחושדין אותה שתפסה צררי ה"נ חיישינן שתלך לגבי חכם כו' משא"כ הכא למ"ל לשאול ולגרום איסורא לה ולבעלה

ואשר נגעת בביאור דברי הרמב"ם (פ"ה מחובל ה"ו) דנזק אינו משלם ע"פ עצמו והוא תמוה דממון הוא ואמאי לא ישלם ע"פ עצמו והונח לך דאין דמים לבן חורין והרי הוא משלם יתר על שווי' משו"ה הוי קנס, ואני שמעתי ולא אבין, אטו הא דאין דמים לבן חורין משום גריעותא הוא דאינו שוה, א"כ לכו"ע דסברי נזק ממון הוא כששמין אותו כעבד נמכר בשוק אטו משלם יותר משווי', הרי הענין הוא להיפך דאין דמים לבן חורין לפי שכל הממון שבעולם לא יספיק לשלם שוויו של נפש אחת מב"ח וכל חפצים לא שוו בה והיאך ישלם. לכן שמין אותו כעבד דהיינו המחיר היותר פחות. והמ"מ הרבה להקשות על דברי הרמב"ם ועיין פ"ה מסנהדרין ה"ח ובתוס' סנהדרין (דף ג' ד"ה שלא) ויש בזה אתה דברים לא מבוררין אצלי

ובנוגע להב"י אה"ע וסי' קמ"ג) שהביא דברי מורו הריב"ח וז"ל דלמ"ד נתינה בע"כ הוי נתינה אפי' שלא קיבל אין חשש בזה שאין חיוב אלא על הנותן ליתן וכן משמע מלשון התוס' שהקשו ת"ל מכלל דבעלמא נתינה בע"כ הוי נתינה וא"ת דהשתא לא מפליג בין בפניו בין שלא בפניו כו' א"כ למה הי' נטמן בראשונה כו' וגם אם היה בפניו יעשוהו ב"ד לקבלם בע"כ עכ"ל כו' וראיתי מי שהשיג עליו כו' דמה שרצה לדקדק מדברי התוס' ליתא דמה ענין עישוי ב"ד שכופין אותו עד שיאמר רוצה אני ומחזיר הבית לבעלים לנתינה בע"כ כו' וכמ"ש הרשב"א כשהביא דבר זה בשם התוס' כו' שהיו ב"ד כופין אותו עד שיאמר רוצה אני כו' עיי"ש, נ"ל ליישב דהא דמהני כפיית ב"ד מבואר בב"ב (מ"ח ע"א) דמשום דחייב לשמוע ד' חכמים או שמחוייב לעשות הדבר בעצמו הוי כמכר ובמכר קיי"ל תלוהו וזבין זביני' זבינא. וא"כ אפ"ל דהריב' אזיל בש' בעל העיטור הובא בב"י חו"מ וברמ"א סי' ר"ה סי"ב דעד כאן לא אמרינן תלוהו תבין זביני' זבינא אלא באנסוהו למכור אבל אנסוהו לקנות לא קני, ולכן סבר דהא דכתבו התוס' שיכפוהו ב"ד לקבל אין כוונתם לדינא דתלוהו וזבין דהא הכא תלוהו וקני הוא, וסבר הריב' דבכוונה גדולה לא סיימו התוס' כהרשב"א עד שיאמר רוצה אני וכו' משום דלאו לדינא דתלוהו תבין נתכוונו כמ"ש, והרשב"א שסיים עד שיאמר רוצה אני ומבואר שהוא מדינא דתלוהו וזבין אזיל לשיטתו בח' לקידושין (דף ב' ע"א) דגם תלוהו לקנות קני ושפיר ניחא לי' לפרושי משום דינא דתלוהו תבין ובאמר רוצה אני. ואין דברים אלו להריב' מדברי התוס' אלא מדידי' ולכן נסתייע מתוס'. ובמק"א נו"נ בדברי בעל העיטור ואכמ"ל

סימן י

פירורי

יבמין

[הערות אתחלתיות שנרשמו לראשי פרקים בכדי להסיק מסקנות ונשארו בעינן פרודות לא מוסקות]

א) ביבמות דף ג' ע"א בתוס' בריש העמוד ובת אשתו היכא דנכנסה לחופה ולא נבעלה נראה לר"י דחייב על בתה אע"ג דערות אשה ובתה לא תגלה כתיב דמשמע ביאה דסברא הוא דאין תלוי בביאה כו' ואין סברא לומר דבתרווייהו תליא מילתא עכ"ל ויש להעיר לסייע מהא דלהלן (דף י"ז ע"ב] שומרת יבם שמתה אסור באמה וזיקה הרי לא עדיפא מנכנסה לחופה וש"מ כהר"י. אולם לפ"מ שעלה על דעת הר"י דילמא תרווייהו צריכי קדושין וביאה י"ל דגם בביאה דלפני קידושין סגי לקיים לגלות ערותה ואפשר ביבמה שכבר בא עליה לפני נשואי אחיו. וצ"ע

ב) דף ג' ע"ב לרב ולרב אסי ליתנינהו לפי שאינה בצרת צרה. והנה להלן דף י' ע"א הקשו התוס' ד"ה לעולם דאי מודו רבנן לר"א בקידושין בחוץ מפלוני כדמספקא ליה לאביי בגיטין דף פ"ב ע"ב ליתני נמי במתניתין אשת איש דמשכחת לה אפילו לרבנן כגון שבא ראובן וקדשה חוץ משמעון ובא שמעון וקדשה סתם ומת שמעון וכו' ותירצו דלא קרינן גבי' אשת המת דכבר נאסרה עליו מקודם וכו' וקשיא לי דאכתי ליתני לדרב ומשכחת לה בצרת צרה בשקידש המת חוץ מאח אחד או יותר דלא אסירא גבי' כמו לעלמא דכיון דאמר חוץ אינה אשת אח לגבי' ומתו הני ונפלו קמי אח שלא נכלל בחוץ: