דבר אברהם - ג סג

שמו ילפינן דבראויין להקים שם מיירי קרא ולא באינן ראוין. ויותר מזה י"ל דאף אמנם טעם המצוה הוא להקים לאחיו שם תהו עיקרה של המצוה מ"מ צריכין אנו להבחין את היסוד דהתורה הטילה על האדם את המצוה רק במעשה שבידו, כגון במצות פו"ר שאין ביד האדם עיקר הפרייה ורק המעשה שבידו היא המצוה והכא נמי הקמת השם אינה בידי אדם ועיקר המצוה היא המעשה שבידו שמביאה לידי כך. וכיון שכן מתקיימת המצוה בביאה לחוד. וכיון שהביאה לחוד היא המצוה נכנסת היא תחת גדרי הדינים מהי ביאה, וכיון דהעראה ושלא כדרכה שמה ביאה שפיר מתקיימא בזה המ"ע כבביאה כדרכה וניקנית לו. וע"כ מוכרח לומר כדרך השני, דבהא דאמרו גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שניה הקשו הראשונים למ"ל למימר אטו ביאה שנייה בביאה ראשונה גופא נימא גזירה תחלת ביאה אטו סוף ביאה שהרי אינו מצווה עליה אלא לקנותה בביאה ותחילת ביאה קונה ביבמה. ותרצו דאע"ג דתחלת ביאה קונה מ"מ אף בסוף ביאה מצוה קעביד דבעינן להקים זרע לאחיו ואין בתחלת ביאה כדי הקמת זרע. ולשון הר"ן בחי' לסנהדרין י"ט ועוד רבוותא ביבמות ובסנהדרין). ולכאורה הרי הדברים סותרים זא"ז, ולפמ"ש הוא מוסבר. זהו לשי' הר"י ודעימי', ולשיטת הריב"א נאמר דבודאי סבר נמי דדוקא אינן ראוין מחמת חסרון שבגופם כסריס ואילונית נתמעטו ולא אינן ראוין מחמת איסור. ובענין המצוה סבר דעיקרה הוא רק הקמת שם והיא ממש כמצות פו"ר שעל האדם אמנם מוטל רק במעשה שבידו אבל אם לא הוליד עדיין שוב המצוה רובצת עליו עוד עד שיוליד אי כב"ש אי כב"ה לכל חד כדאית ליה, וה"נ אם לא בא בביאה ראשונה לידי הקמת שם היתה רובצת עליו לעולם מצות הקמת שם ממש כבפו"ר ובאופן כזה היתה גם ביאה שניה מותרת בחייבי לאוין משום עשה דוחה ל"ת, אלא דיש כאן ענין הפוטרו מהעשה וממילא האוסרו בח"ל, משום דבביאת יבמה איכא שני דברים, א) עיקר המצוה של ייבום, דהיינו הקמת שם ב) דין הלקיחה לאשה שהוא גם דין מקניני האישות ביבמה (שלא כנשי דעלמא דאית בהו גם כסף ושטר). והיינו יבמה יבא עליה ענין המצוה, ולקחה לו לאשה ענין קנין האישות. והנה בנוגע לענין הראשון היינו למצות הייבום שעיקרה הוא הקמת שם בודאי מתקיימת רק בכדרכה ולא בשלא כדרכה והעראה. אולם בנוגע לענין השני הוא קנין האישות הוא נכנס לפרטי דיני הקנינים ובזה קיי"ל דשלא כדרכה והעראה נמי שם ביאה עליהן וממילא יבמה ניקנית בהן כמו בביאה כדרכה. וכך מבוארת דרשת חז"ל (דף נ"ד ע"א) יבמה יבא עליה כדרכה, (דהיינו קיום מנות הקמת שם) וכדתניא התם אידך יבמה יבא עליה מצוה, ולקחה שלא כדרכה, דהיינו ליקוחין מענין קנין האישות, ענין תפיסת קידושין, (עיין תוס' ח' ע"ב סוד"ה כל היכא). ולכן אחר ביאה ראשונה בכל אופן בין שהיתה בת הקמת שם בין שלא היתה בת הקמת שם כיון שקנאה וקיי"ל ולקחה לו לאשה כיון שלקחה הרי היא כאשתו לכל דבר (ל"ט ע"א, פקעה מיני' כבר מצות יבום שהיא מצוה רק ביבמה ויבמה אין כאן עוד אלא אשתו יש כאן, וכך נוטין דברי הרמ"ה בסנהדרין (י"ט:) ת"ל דמצות עשה ליכא אלא בביאה ראשונה כדכתיב יבמה יבא עליה ולקחה לו לאשה ובביאה שקונה אותה קאי מכאן ואילך רשות דכתיב ולקתה לו לאשה כיון שלקחה נעשה כאשתו עכ"ל. ומתבאר דבנוגע לקנין יבמה כדרכה ושלא כדרכה שוין. אבל היכא דצריכין למצות ייבום כגון לענין עשה דותה ל"ת נפרדים הם, שאין דין הייבום וקניינו דוחה ל"ת אלא מצות הייבום היא דדחיא, ומשו"ה בכדרכה דאיכא מצות הייבום (היינו הקמת שם) דוחה ל"ת, ולא תימא אפשר בחליצה דחליצה במקום ייבום (דהיינו מצות הייבום) לאו מצוה היא. אבל דין הייבום וקניינו אין לו שייכות לדחות ל"ת ואף גם אין בו יתרון על החליצה דזה וזה רק מצוה דדין הוא וכיון דאפשר לקיים דין חליצה גם מה"ט נמי לא שייך בי' דחייה כדר"ל דאפשר לקיים את שניהם. והשתא שפיר הקשה הריב"א באלמנה מן האירוסין דאין כאן יסוד לעשה דוחה ל"ת דבביאה ראשונה שאינה בת עיבור ליכא קיום מ"ע של הקמת שם בפועל וביאה שניה לית בה מצוה דאחרי שקנאה ונעשית אשתו נפקעה מיני' מצות ייבום כל עיקר כמש"ל. ובזה סרו כל התמיהות מעל הריב"א. והא דאיצטריך הריב"א להזכיר כל עיקר מה שביאה שניה אסורה ולא פריך בפשטות דביאה ראשונה דלא מתעברה בה ליכא בכדי דחיית ל"ת ותיאסר, הוא משום דאי אמרת דביאה שניה מותרת הנה בכ"ג דא"א למעך תחלה הו"ל ביאה ראשונה ושניה כדבר אחד ומשעת ביאה ראשונה הו"ל בעידנא משום דא"א בענין אחר ומשו"ה הוצרך להנחה דביאה שניה אסורה ואין כאן דין דחייה כל עיקר, וכ"ת א"כ מאי איריא כ"ג בכל ייבום דבתולה ליבעי מיעוך תחלה בכדי שתתקיים בביאה ראשונה מצות הקמת שם, ז"א דהתם דהיתרא הוא כדכתיב ולקחה שלא כדרכה אף דליכא השתא הקמת שם ועיקר הטעם של דין ייבום יתקיים אח"כ או לא יתקיים אין נ"מ כמ"ש, משא"כ הכא

ועד"ז יתיישב מה שהוקשה לי במתני' דיבמות (דף קי"א ע"ב) בנודרת הנאה מיבמה כופין אותו לחלוץ לה (דא"א לייבם דאין עשה דוחה לתו"ע), וקשה דהא אפשר לייבם שלא כדרכה דלית לה הנאה, כמ"ש רש"י בסנהדרין (דף נ"ח ע"ב) ב"נ שבא על אשתו שלא כדרכה חייב ופירש"י מתוך שאינה נהנית בדבר וכו' וכ"כ תוס' יומא (דף פ"ב ע"ב), ועיין תוס' סנהדרין שם (ד"ה מי איכא) אם תענה את בנותי שלא כדרכן ויענה שלא כדרכה, וא"כ אפשר לייבם ומצות ויבום קודמת לחליצה ואמאי כופין אותו לחלוץ.