דבר אברהם - ג ו

מבמה נימא מליקת זר כו' שהרי הזר כשר בבמה דעבודתה בבכורות והרב המגיה שם כתב דצ"ע דהרי בבמת יחיד בשעת היתר הבמות כשר בכל אדם ולא בעא בכור לא הי' עבודה בבכורות רק קודם הקמת המשכן. **( הג"ה. ובאמת דבר זה צריך בירור קצת דבזבחים דף קי"ח מבואר דרבנן דסברי יחיד אינו מקריב חובות אפילו בבמה גדולה דרשי לה מאיש איש ישרות הוא דליקרוב חובות לא ליקרוב ור"י דס"ל יחיד בבמה גדולה חובות נמי ליקרוב דריש איש להכשיר את הזר ופרכינן זר מזרק הכהן את הדם על מזבח ה' נפקא ומשני מהו דתימא ליבעי קדוש בבכורות כדמיעקרא קמ"ל וא"כ לחכמים דנפקא להו היתר זר מוזרק ואיש איצטריך להו למילתא אחריתא קשה מנ"ל דלא בעי בכורות כדמעיקרא ובתו"כ (פ' אחרי) איתא וזרק הכהן את הדם על מזבח ה' זריקת כהן במזבח ואין זריקת כהן בבמה אלא אף הגרים אף הנשים אף העבדים כשרים בבמה ליכא בכור, האומנם דבירושלמי מגילה (פ"א הלכה י"א) איתא תני אחד האיש ואחד האשה א"ר יוחנן לית כאן אשה איש כתיב בפרשה ופי' הפ"מ שאינה כשירה להקריב בבמה ובק"ע כתב לית כאן אשה דאין קרבן אשה קרב בבמה ואם נתכוין לומר דקרבן אשה נמי כשרה להקריב אין זה נכון דר"י על הברייתא דאחד האיש ואחד האשה קאי והיינו במקריבין ופי' הפ"מ עיקר כמבואר למעיין והמל"מ ריש הלכות ק"פ נסתפק אם אשה מקרבת בבמה והביא דהמהרי"ט בחי' לקדושין (דף ל"ו) כתב דאשה כשרה בבמה לא הזכירו את הספרי וירושלמי הנ"ל אבל אפילו אי לית כאן אשה מ"מ מדאמר בתו"כ אף הגרים אף העבדים ידעינן נמי דלא בעי בכורות, דבירושלמי שם אמרינן מאיכן קשט הקושט הזה שתהא עבודה בבכורות מן הדין קריי' כי לי כל בכור ביום הכותי כל בכור בארץ מצרים כו' ובפסיקתא מובא בילקוט (פ' בהעלותך) ביום הכות כו' אמור מעתה ביום שמתו בכוריהם של מצרים בו ביום הקדשתי לי כל בכור, וא"כ אין קידוש אלא בבכורי ישראל ולא בגרים ועבדים, ואיך שיהי' מ"מ דבר ברור הוא דלא בעינן בכור בבמה לכו"ע ומנלן. ומצאתי שעמד ע"ז בסי' ק"א דנהי דבמקדש נתקדשו הכהנים אבל בבמה למה לא תהא עבודה בבכורות כמו קודם מ"ת, וכן הקשה להיפוך על קודם הקמת המשכן דהי' היתר הבמות אמאי הי' עבודה דוקא בבכורות והרי הכל כשרין בבמה, ורצה לומר דרק בבמת ציבור הוצרכו לבכורות דהתם אין זר כשר גם אח"כ. אבל דברים רחוקים הם, והאמת הוא כמש"ל דהבכורות נתקדשו ביום הכות בכור בארץ מצרים, ולכן קודם הקמת המשכן עבודה בבכורות דוקא, ובבמות דתחר המשכן לא בעינן בכור משום דויתנו הלויים תחת פטרת כל רחם בכור כל מבני ישראל ובטלה קדושתם, ובירושלמי שם אמרינן שבר ה' מטה רשעים אלו הבכורות שהקריבו לעגל תחילה. ולר"י דאיצטריך לי' קרא דאיש דלא ליבעי קדוש בכורות י"ל דלא סבר קידוש בכורות מהכא אלא משום דכך הי' מקודם מ"ת מאדם עד מרע"ה כמ"ש הרמב"ם בפיה"מ. עוד הקשה בס' הנ"ל דב"נ בבמה אמאי לא יהא דינן כקודם מ"ת שהעבודה בבכורות, ולהנ"ל לק"מ דמעולם לא נתקדשו בהם בכורות אלא דנהגו כך. ואפ"ל עוד משום מי איכא מידי כו', ואף דלישראל נאסרו הבמות מ"מ בקדושת כהנים גופה במקדש נמי בטלו בכורות, ואין להאריך בזה.)** אבל אין ספק שנוסח כת"י זה מתאים עם פירושי בשמעתין דזר אית לי' הכשר בבמה קודם שנתקדש אהרן שעבודה בבכורות אלא דכאן השמיט את המלים קודם שנתקדש אהרן. והוא פלא דרק בשני מקומות הללו פירש הכי ובשאר דוכתי פירש כפשוטו דזר כשר תמיד בבמה קטנה, והלא דבר הוא

והנראה לומר דהנה לכאורה קשה אמאי הדר הש"ס למיפרך רק מזר דאית לי' נמי הכשרא בבמה וכדמשני דמבמה לא ילפינן מהא דרב, והרי בין שאר פסולין דמתניי' איכא נמי טמא וטמא ודאי אית לי' הכשרא בציבור ומה"ט אמרינן במעילה (דף ה' ע"ב) דטמא דאיתי' בציבור משוי שיריים שאר פסולין דלא איתנון בציבור לא משוין שיריים, וכבר עמד השמ"ק בשמעתין מהא דמעילה שהסברות הפוכות מדשמעתין דבשביל שיש לו היתר במק"א ברע דאהנו מעשיו ועושה שיריים, ועיי' בתוס' בסוגיין (דף ו' ע"א ד"ה בן בתירא), ונהי דלפי הס"ד כל שיש לו הכשר קיל הא מ"מ טמא נמי הותר בציבור ומוכח דשמאל דקאמר בן בתירא לאו דוקא וה"ה לשאר הפסולין וא"כ ממילא זר נמי יחזיר ויחזיר ויקמוץ ומאי קמ"ל רב פשיטא. וצ"ל דהשתא דסד"א דכל שיש לו הכשר במק"א קיל שאני שמאל מטמא. דבמנחות (דף כ"ה.) אמרינן הא אינו נושא אלא עון טומאה שהותרה מכללה בציבור מתקיף לה רבי אילעא אימא עון שמאל שהותר מכללו ביום הכפורים א"ל אביי א"ק עון עון שהי' בו ודחיתיו לאפוקי יוה"כ דהכשירו בשמאל רב אשי אמר עון הקדשים ולא עון המקדישים, ובס' קרן אורה רצה לומר דאביי לטעמי' דטומאה דחוי' בציבור והוי עון שדחיתיו, משא"כ בשמאל ורב אשי סבר טומאה הותרה ולכן הוצרך לומר עון הקדשים ולא עון המקדישים. אבל במכח"ת אישתמיטתי' סוגיא מפורשת ביומא (דף ז' ע"ב) דפריך מהך ברייתא דקתני הא אינו נושא אלא עון טומאה שהותרה מכללה בציבור על רב ששת דסבר דחוי' היא ומשני תנאי היא, וא"כ לכו"ע הך ברייתא ס"ל טומאה הותרה בציבור. אולם האמת הוא דאפילו למ"ד טומאה הותרה ואפילו לאיכא דאמרי ביומא שם דלר"נ דאמר הותרה לא מהדרינן כלל בתר טהורין אפילו איכא בההוא בית אב מ"מ אינו דומה לשמאל דיוה"כ, דאף דהותרה טומאה מ"מ אין מצותו שתיעשה בטמאין דוקא משא"כ שמאל ביוה"כ שמצותו בשמאל משום דא"א בענין אחר כדאמרינן ביומא ס"פ הוציאו לו, ולא עוד אלא דלבתר דאמרה תורה הכף בשמאל משום דא"א בענין אחר נראה דהוי כבר קפידא שיעשה דוקא בשמאל ואם שינה והכניס את הכף פסול מחמת שינוי זה גופי'

ובירושלמי יומא (פ"ה הלכה א') אמרינן ויחליף [פי' המחתה בשמאל והכף בימין] סברין מימר אם החליף פסול. ויש להסתפק אם הפסול הוא רק מצד המחתה שדינה בימין ושינה לשמאל או שהפסול הוא גם מצד הכף שהכניס בימין ודינה בשמאל, ונ"מ לענין דאמרינן בתר הכי הכל מודין שאם הכניסן אחת אחת כיפר אלא שהוא עובר משום הכנסה יתירה,