דבר אברהם - ג נח

אזהרתו אינה מפורשת כל כך ונראה בעיני דמהכא אתא דתניא כו' אתיא חטא חטא מתרומה כו' וילפינן אזהרה דמעילה מאזהרה דתרומה דכתיב בה וכל זר לא יאכל קדש. וק"ל והרי אמרינן בנדה (דף מ"ו:) הקדיש ואכלו הוא או אחרים לוקין משום בל יחל דברו והרי היא אזהרה מפורשת ולמה לא אותו בה הראשונים ז"ל, וע"י בר"ן נדרים (ט"ו.) פלוגתא דהר"ן והרמב"ם אי עובר בבל יחל והזכיר מסוגיא זו. ומקופיא הוה מיתחזי, דיש לומר דבמועל דנהנה ולא פגם אינו עובר בבל יחל, דדוקא בקונם שהוא האוסר בהנאה מכיון שנהנה הוא מיחל דברו או דברי המדיר להר"ן, אבל בהקדש י"ל שהוא עושה רק שיהא הקדש וממילא חלים האיסורים (ולפי"ז יש להסתפק אם הוא איסור חפצא) ואין בל יחל אלא כשהוא מחלל דבר כגון שעושה מהקדש לא הקדש, כלומר שמבטל את ההקדש שבזה דיבורו מתחלל, ולכן בנדה דמיירי שאכלו שביטל ההקדש הרי הוא מיחל דברו וכן בפגם שבמקצת שנפגם אין הקדש משא"כ בנהנה ולא פגם (במזיד שאינו יוצא לחולין) אבל זהו רק לפלפולא ולקושטא דמילתא אינו נכון. ועיין בשטמ"ק למנחות דף ד' ע"ב בהשמטות אות י"ח בתוקע בשופר של שלמים עובר בבל יחל וצ"ע בכ"ז

אח"ז הודיעני ידידי הגאון מהרנ"ב גינצבורג נ"י הגאבד"ק יאנאווע שכבר עמד על זה בס' שו"ת בנין ציון החדשות סי' ס"א וכמה רבנים נו"נ שם בזה

סימן ח

מילי דיבמין

לחכם אחד א) במה שהעיר מע"כ על דברי המל"מ (פ"ב מיבום ה"ד) שנסתפק אם ביאת יבמה צריכה עדים כבקדושין דעלמא, והעיר מע"כ לסייע מדברי התוס' קידושין (דף י"ב ע"ב) ד"ה משום פריצותא ת"ל מפרש ר"ת דהיינו פריצותא לפי שצריך או עדי ביאה או עדי יחוד ודבר מכוער שמעמיד עדים על כך וקשה דביבמות פרק ר"ג (דף נ"ב ע"א) מייתי לה מנות יבמה מקדש והדר בעיל לא קדיש לוקה מכת מרדות מדרבנן כרב והתם לאו משום עדים תליא טעמא דהא יבמה מדאורייתא אינה נקנית אלא בביאה עכ"ל, ומבואר דצריך עדים. והנה כנר עמד עד"ז השעה"מ שם והב"מ ועוד, ואנא אמינא דאי משום הא לא איריא, דלעולם אפשר דביאת יבמה קונה אף בלא עדים וקושית התוס' היא דע"כ צריך לבעול בעדים כדי שידעו שקנויה היא לו דאל"ה גם אחיו יכול לעשות בה קנין ובודאי כה"ג לא אסרה תורה שהרי צריכין לדעת זאת לכל דיניה. ואפילו השתא בתר דתיקון רבנן מאמר תחילה מ"מ צריך לבעול אח"כ בעדים בכדי שידעו שקנוי' היא מדאוריתא. (ועי' בפ"ת אה"ע סי' קס"ו סק"ו שהביא משם ס' יד המלך דתלי בפלוגתא אם קידושין תופסין ביבמה לשוק, ואני תמה הרי בכל אופן ג"מ לשאר האחין)

ובעיקר קושית התוס' על פיר"ת נראה לומר דר"ת דרך אחרת לו בסוגיא דיבמות (דף נ"ב ע"א) שכנראה היא גם שיטת רש"י ז"ל. דגרסינן התם מצות יבמין מקדש ואח"כ בעיל כו'. אלא אימא אם בעל בלא מאמר קנה והתניא לוקה ומשני מכות מרדות ומדרבנן דרב מנגיד אמאן דמקדש בביאה, ופירשו התוס' שם דהמקשה ידע דמדרבנן לוקה אלא דס"ד דלוקה מדרבנן משום דעשאוהו חכמים כפוגע באשת אח שלא במקום מצוה וא"כ מדרבנן לא קני לה ומשני מכות מרדות מדרבנן ומשום פריצותא בעלמא כרב ובריטב"א מובאת שיטה זו בשם הר"י ז"ל והיינו לפי שיטתו בקידושין דחוצפא היא שעושה תחילת קניינו בביאה וביבמה לוקה נמי מכות מרדות כדרב. אבל ר"ת ז"ל יפרש כמו רש"י דהמקשה דפריך והתניא לוקה פי' ולא יקנה אותה בביאה זו סבר דלוקה מדאוריתא ולא ידע דלשון לוקה שייך גם על מלקות דרבנן או לא ידע דאיכא מכת מרדות כלל כמו שפירש"י דאין מלקות ארבעים אלא על ד"ת, ומשני מכת מרדות מדרבנן לפי שעבר על תק"ח שאמרו יעשה מאמר תחלה, וכ"ת היכן מצינו מלקות דרבנן שפיר מצינן להו דרב מנגיד וכו', וה"נ מדרבנן לוקה אבל לא מטעמא דרב אלא משום שעבר על תקנתא דרבנן

ומה שאמרנו לדחות ראייתו של השעה"מ אינו אלא לפי"ד התוס' אבל בריטב"א שם מבואר ולשונו מורה להדיא כהשעה"מ, דז"ל דרב מנגיד כו', ולא מחוור כלל כו', ותו דאמרינן ביבמות גבי יבם כו', והתם בין בתחלה בין בסוף לא סגיא דליכא עדי ביאה שהרי ביאה גומרת בה ולא כסף ושטר עכ"ל. ובדוחק נוכל לצמצם גם בדברי הריטב"א למ"ש. אך במה שנסתפק השעה"מ ומביא בשם קצת שהבינו בדברי התוס' דקושייתם היא אמאי לוקה ביבמה והא התם לא צריך עדים ודחה דבריהם אלו, הנה בדברי הריטב"א בודאי אין מקום להבנה זו, שהרי מבואר בדבריו להדיא דאף שצריך עדים לא לקי

ב) והנה עיקר הדברים הוא בש"ג יבמות ס"פ ב"ש בשם הריא"ז שכשם שקידושין וגירושין צריך עדים כך יבום וחליצה צריכין עדים, והיש"ש (סי' כ"ה) שם חולק עליו וסבר דיבום אינו צריך עדים ואינו דומה לקידושין אלא מצוה בעלמא קא רמיא עליה.