דבר אברהם - ג נה

כו' דלכאורה שפת יתר הוא שהרי הרא"ש כמי מבסס ספקו בהקישא ומה הוסיף מילת כלל, והי' נראה בביאורו, דזוהי הצעת הסוגיא שם בבכורות (מ"ז ע"א) אראב"א לוי' שילדה בנה פטור מה"ס דאיעבר ממאן כו' אלא דאיעבר מישראל למשפחותם לבית אבותם כתיב (דמשפחת אם לא הוי משפחה ואמאי פטור) אר"פ דאיעבר מעכו"ם ולא תימא אליבא דמ"ד אין מזהמין את הולד אלא אפי' למ"ד מזהמין את הולד לוי פסול מיקרי מר ברי' דר"י אמר משמי' דרבא לעולם דאיעבר מישראל שאני התם דאמר קרא פטר רחם בפטר רחם תלה רחמנא, ופי' רש"י אחר האם אזיל לענין ה' סלעים, וביתר ביאור ברבינו גרשום בדף ד' ע"א וז"ל בפטר רחם תלה רחמנא כלומר דלא שדינן בזה בתר ישראל אלא בתר דידה דבפטר רחם תלה רחמנא ולוי' היא משבט שפטור מן הבכורה שאילו היתה היא זכר והי' בכור הי' פטור אף בנה נמי בא מאותו רחם שהי' פטור מן הבכורה אם היתה זכר עכ"ל, ובביאור הדברים נראה להוסיף דאף דבישראל למשפחותם לבית אבותם כתיב דמשפחת אם לא הוי משפחה הכא בה' סלעים גלי קרא דפטר רחם דלענין זה משפחת אם הוי משפחה וחזינן לה כאילו היא העיקר וכאילו הבן מתייחס אחרי' ואז הוי כאילו היתה היא זכר [כלומר כזכר דהשתא שהוא העיקר והתולדות מתייחסים אחריו] ולכן לא איכפת לן מאי דאיעברה מישראל לפי שדינה לענין ה' סלעים ככהן שהוליד מישראלית דפוטר, וזהו שחידש מר ברי' דר"י משמי' דרבא וזהו דמשני הש"ס בדף ד'. על פירכא דלוי' לא תפקע כו' ל"ק כדמר ברי' דר"י כו' בפטר רחם תלה רחמנא דהיינו דרואין כאילו היא העיקר ליחוס המשפחה כמ"ש. [ויש בזה פלוגתת בין רש"י ותוס' ויבוא להלן]. ור"פ לא ס"ל להך סברא ולכן באיעברה מישראל דמתייחס אחר אביו חייב בה' סלעים ורק באיעברה מעכו"ם שבנה מתייחס אחריה ממילא יש בו צד לויות מחמת אמו ובזה לא איצטריך לחידושא דבפטר רחם תלה רחמנא. והרא"ש (פ"ח סי' ב') כתב וז"ל אראב"א כו' ואתמר עלה בפ' הזרוע הלכה כראב"א כו' מיהו לא ידענא אליבא דמאן אלא מדאקשינן בפ"ק דמכילתין לוי' לא תפקע ומשני הא ל"ק כדמר בר יוסף משמי' דרבא ולא קאמר אי נמי כדרב פפא ש"מ הלכתא כותי' כו' הרמב"ן ז"ל, ומה שהביא ראי' מכ"ק אינה ראי' דלא מני למימר התם א"נ כדר"פ דהא פריך למה לא תפקע כמו לוי' והוצרך לדמר ברי' דר"י דכל לוי' מפקעת לתרץ קושייתו, ולר"פ אין ה"נ דלוי' לא מפקעת אי איעברה מישראל דלמשפחותם לבית אבותם כתיב עכ"ל. והדברים סתומין בין בהרמב"ן ובין ברא"ש. דמאי קאמר הרמב"ן דלתירוץ הקושיא דלוי' לא תפקע הוה מני למימר א"נ כדרב פפא דבאיעברה מישראל אינה מפקעת הא מ"מ תקשי באיעברה מעכו"ם מיהא אמאי מפקעת והא לא הפקיעה במדבר, וכן תשה בדחייתו של הרא"ש מאי קאמר דלר"פ אה"נ דלוי' לא מפקעת אי איעברה מישראל הא מ"מ באיעברה מעכו"ם מפקעת. והדברים סתומין. וכבר עמד עליהם הרי"ט אלגזי (פ"ח אות ס"ה) ודבריו אינם מתיישבים כ"כ. ונראה בפי' דברי הרמב"ן על יסוד מה שכתבנו דר"פ לית לי' להך סברא דמר ברי' דר"י דבפטר רחם תלה רחמנא ולכן גם באיעברה מעכו"ם לאו משום האי טעמא פטור מה' סלעים אלא משום דבנה גופי' הוי לוי (פסול או כשר) מצד הלויות של אמו כדאמרינן התם בסוגיין אפי' למ"ד מזהמין את הולד לוי פסול מיקרי, ולכן אינו צריך שתפקיענו אמו אלא הוא מפקיע א"ע. ועל עצמו ליכא למיפרך דלא הפקיע במדבר די"ל דאה"נ אילו הוי אז בן לוי' דאיעברה מעכו"ם הוה נמנה והפקיע משא"כ בלוי' עצמה דנמנו רק הזכרים ומזה דנקבות לא הפקיעו. (והריט"א שם כתב דבאיעברה מעכו"ם ס"ל לר"פ נמי טעמא דבפטר רחם תלא רחמנא כמו למר ברי' דר"י באיעברה מישראל אבל לפי"ז קשה ל"ל למימר לוי פסול מיקרי) ומתורצת בזה הקושיא לוי' לא תפקע ואמאי לא משני א"נ כדר"פ ומוכת דהלכתא כמר ברי' דר"י, והרא"ש דחי דרב ספרא מעיקרא לא פריך אלא לפי הבנתו בראב"א דאף דאיעברה מישראל מפקעת [וכמו דסבר לה רבא גופי דעלי' פריך רב ספרא], אבל לרב פפא לא הוקשה לי' תחלה כלל כמ"ש דהבן מפקיע א"ע. (איברא בלשונו של הרא"ש עדיין אינו מדויק יפה אבל בכ"ז הי' נראה הכוונה כן ודחיק ומוקי אנפשי'). והשתא כוונת הרא"ש בשאלתו להרשב"א היא דכיון דטעמא דבנה פטור הוא משום דבפטר רחם תלא רחמנא והיינו משום דלענין ה' סלעים רואין אנו כאילו הי' הדין דמתייחס אחר אמו ואז הי' בהולד גד לויות ופוטר את עצמו ולכן יש לומר דאין לדון בהקישא דתפטר הלוי' מפ"ח דהא גם מבכורה לא הפקיעה במדבר וחזינן דלא סגיא בקדושת לוי' של נקבה להפקיע בכורה ורק קדושת זכרי לוי' היא דמפקעת ולכן לאו אמו היא דהפקיעה אלא הוא הפקיע את עצמו. או דילמא דיהי' מאיזה טעם שיהי' הרי בנה פטור מה"ס ושייך לומר הקישא, ומה שהקשינו דמ"ל דלא הפקיעה במדבר הא להכי מסקינן דהוקשו כל הלויים זה לזה ולוי' בכלל לפירש"י, י"ל דזה תלוי בפלוגתא דרש"י ותוס' בפירוש הסוגיא דדף ד. בתירוצא דבפטר רחם תלא רחמנא, דלרש"י התירוץ לפירכא דלוי' לא תפקע היא ביחד עם הפרכות פתות מבן חדש ואהרן לא ליפקעו והתירוץ הכללי לכולן הוא דהוקשו כל הלויים זה לזה ומוכח דלוי' נמי בכלל, אבל להתוס' (ד"ה בפטר רחם) דלגמרי מתרצא בשנויא דפטר רחם לא איצטריך סה לשינויא דהוקשו הלויים זל"ז וממילא י"ל דרק הלויים הוקשו ולא הלויות, וי"ל דהרא"ש ס"ל כהתוס' ונמצא דאי לא הפקיעה במדבר אינה פוטרת מצד הוקשו הלויים, וע"ז השיבו הרשב"א דבהאי הקישא אשמעינן קרא כלל דכל שישנו כו' היינו דאין נ"מ מאיזה טעם פטר הבן אלא דכלל גדול