דבר אברהם - ג נ

אזיל דבמ"ד פ"ה דזבחים פי' דקדשים קלים אין נפסלים ביוצא עכ"ד. אבל במחכ"ת אין דבריו נכונים ובחלקם הם מרפסן איגרי דהאיך רצה להכניס בדברי רש"י ז"ל שכ' על מתניתין דהעולה קדשי קדשים כו' קדשי קדשים היא ליפסל ביוצא כו', כוונה מוזרה דס"ל דקדשים קלים אין נפסלין ביוצא והרי משנה ערוכה היא בפסחים (דף מ"ט ע"א) מי שינא מירושלים ונזכר שיש בידו בשר קדש אם כבר צופים שורפו במקומו כו', והיינו בקדשים קלים ונפסלו ביוצא כדפירש"י וכ"ה מבואר בדוכתי טובא, תמיהני על פה קדוש שיאמר דבר זה. ובאמת כוונתו ז"ל פשוטה ליפסל ביוצא חוץ לעזרה ואפילו בירושלים משא"כ בקדשים קלים שמקומן בכל העיר, וכ"כ השמ"ק זבחים שם (דף נ"ג ע"ב) בהגהות לתוס' (ד"ה קדשי קדשים). ומ"ש דלא חשיב הותר מכללו אלא כשהותר בבמת ציבור עצמו אין בו טעם אמאי לא חשיב בכה"ג הותר מכללו, ואדרבה התוס' שם (ד"ה אימא עון יוצא) כתבו דה"ה דהוי מצי לאקשויי מעון דזרות שהותר מכללו בבמה ולשנויי כמו בעון יוצא וזר הותר רק בבמת יחיד אבל במת ציבור בעיא כהן. ומה שהקשה דאימא כל אותן שהותרו בבמת יחיד, באמת הוי מצי לאקשויי הכי והיינו הקושיא דעון זרות שכתבו התוס' כנ"ל ולשנויי כדמשני על עון יוצא לרצון לפני ה' עון דלפני ה' אין עון דיוצא לא, שלפי הבנת התוס' הנ"ל היינו שההיתר שהותר אינו לפני ה' ושייך גם על זרות שהותרה בבמה וה"נ בכל הנך והיינו הך. (הן אמנם דזהו רק לשיטת ר"ת בתוס' שם דהא דהוצרך בעון טומאה להותרה מכללה הוא משום דכתיב לרצון להם דמשמע דבר שהוא לרצון במקום אחר היינו שהעון רצוי במקום אחר דלפי"ז בתירוץ הגמ' עון דלפני ה' אין וכו' יש לפרש דבעינן שהריצוי ההוא שבמקום אחר יהא ג"כ לפני ה', אבל רש"י ז"ל לא פירש כר"ת אלא דהותרה מכללה מצד קולא נגעו בה כבכל מקום ואין לפרש תירוץ הגמ' עון דלפני ה' עון יוצא לא דקאי על הריצוי שבמקום אחר אלא קאי על העון שהציץ מרצהו שהוא יהא לפני ה' משא"כ עון יוצא דבעינן לומר שהציץ מרצהו שאינו לפני ה', ולפי"ז שוב יקשה אימא עון כל הני שהותרו בבמת יחיד וליכא לתירוצי כנ"ל. אמנם במק"א הראינו פנים די"ל דאף דבפירושא דהותרה מכללה ביאר רש"י ז"ל מצד קולא כבכ"מ אפ"ה בעיקר הדבר אפשר דס"ל גם כר"ת דבעינן גם דבר שהוא לרצון במקום אחר וממילא שייך כבר לשנויי כמ"ש דכל הני לא הורצו במקום אחר לפני ה'). אולם העיקר הוא בדברי רש"י ז"ל דגם הוא מפרש אימא עון יוצא שהותר מכללו בבמה היינו בבמה קטנה שלא היו בה מחיצות אבל בבמה גדולה מעולם לא הותר יוצא, ומ"ש דיוצא הותר בבמות נוב וגבעון דאין שם קלעים כוונתו נמי לבמות קטנות שאין בהן קלעים ומה שהזכיר גוב וגדעון ר"ל הבמות שבימי נוב וגבעון דהיינו בזמן היתר הבמות ואף שהלשון דחוק קצת מ"מ ברור דזוהי כוונתו

ד) בחולין (דף ס"ט ע"ב) יצא שליש ומכרו לעכו"ם וחזר ויצא שליש אחר רב הונא אמר קדוש כו', קסבר למפרע הוא קדוש וכיון דנפק ליה רובא איגלאי מילתא למפרע דמעיקרא הוה קדוש ומאי דזבין לא כלום זבין, וכתבו התוס' הא דאמר רב יהודא בפ' כל פסולי המוקדשין דמותר להטיל מום בבכור קודם שיצא לאויר העולם ומפרש גדיא באזניה אימרא בשיפוותא אבל אימרא באזניה לא דחיישינן כי חזי ליה לאזניה שמא יצא רוב הראש וחזר אבל בגדי אין לחוש כו', והיינו דלא כרב הונא דלדידיה כיון דלמפרע הוא קדוש אפילו לא יצא רוב הראש אסור להטיל בו מום דכשיצא אח"כ הראש איגלאי מילתא למפרע דקדוש כו', ומיהו איכא לאוקמי האי, דרב יהודה אליבא דרב הונא ומכי אתי לאזנו דגדיא בפנים שרי להטיל בו מום דאכתי לא יצא כלל אבל אימרא איכא למיחש מכי חזי לאזנו בפנים שכבר יצא רוב הראש וחזר וסוגיא דריש כיצד מערימין דמוקי דרב יהודא בזה"ז דלא חזי להקרבה כו', מהו דתימא נגזור אטו דלמא נפיק רוב הראש ההיא סוגיא דלא כר"ה דלר"ה במיעוט ראשו נמי איכא איסור עכ"ל. ויש לתמוה כיון דלר"ה קיימינן מאי קאמרי דאיכא למיחש שמא יצא רוב הראש וחזר הרי ביציאת מקצת נמי סגי לאסור להטיל בו מום וכמו שהקשו אח"ז מכיצד מערימין. וראיתי אח"ז שכן עמד ע"ז המהרש"א. ונראה לפרש בפשוטו, דלפום מאי דמפרשי השתא הא דר"י אליבא דר"ה דמיירי לענין להטיל מום בפנים החששא באימרא היא רק שמא יצא וחזר, דאילו השתא בשעת הטלת המום הרי חזי דכולי בפנים, ועד כאן לא קאמר רב הונא דלמפרע הוא קדוש אלא בלא חזר ואח"כ הוסיף לצאת עד רובא דהוי כולה לידה אחת ומשו"ה כיון דקדוש לבסוף מתחלת קדושתו למפרע היינו מתחילת הלידה, משא"כ ביצא מקצת וחזר ואח"כ שוב יצא רובא דהוי כשתי לידות לא אמרינן דבשביל שנעשה כילוד בלידה שניה מתחילה הלידה מן הראשונה כדקיי"ל כר"י לעיל (ס"ח:) דאין לידה לאיברים וכיון דהדר הדר ובכל אופן כתבו אליבא דכו"ע אף כר"י ומשו"ה הוצרכו לומר שמא יצא כבר רוב הראש וחזר דהוי כבר כילוד. אבל בההיא דכיצד מערימין דמיירי בלא חזר שפיר במיעוט נמי אסור. אלא דיש לדקדק ע"ז מאידך דר"ה יצא שליש דרך דופן ושני שלישים דרך רחם רב הונא אמר אינו קדוש וזה אפשר לכאורה המציאות רק אם חזר השליש הראשון ואפ"ה מצטרף ללידה דבתר הכי. ונ"ל דאפשר הדבר שנקרע הדופן עד בית הרחם ולא חזר השליש

ולדעת הרמב"ם דפסק כר"ה (פ"ד מבכורות ה' ט"ז) נ"מ מחידוש זה לא רק ביוצא דופן אלא גם בכל הני גווני דאיבעיא לן להלן (דף ע'.) כרכו בסיב אי קידשם הרחם ועלתה בתיקו, בכל הני גווני אם יצא שליש בהפסקים אלו ואח"כ חזר ויצא בלא הפסק אי מתקדש לר"ה עם יניחת רובו, דלדבריו דיציאת