דבר אברהם - ג מז

להעיר מה באיזה מקומות אין משיבין את הארי וכו'. אך על דבר אחד אעיר בנוגע לביאורו בסוגיא דבכורות דאפשר לצמצם, שאחי הגאון ז"ל דרך אחרת לו בזה והוא נוגע לעיקר גדול שבסימן ב' בספרי. ואומר דלפי דברי אחי הגאון ז"ל, דכל שהתורה נתנה לנו שיעור כיוונה לפי ראות עינינו ואם אי אפשר לנו לשער בצמצום בודאי השיעור כפי שנשער אנחנו שלא ניתנה תורה למלאכי השרת אלא לבני אדם לקיימה נמצא שהשיעור נהפך להרבה שיעורים שהרי אין השערת וראות עיני ב"א שוות, ואם יקיימה כל אחד כפי שישער הוא על סמך הסברא הנ"ל שהתורה תלתה השיעור כפי שנשער אנחנו ולזה כיוונה נמצא דמה שלזה אסור לזה מותר מה שלזה טמא ומטמא (כזית כביצה וג' על ג' וכו') לזה טהור, והתורה נעשית כאלפי תורות, ואם הדבר תלוי בראות והשערת רוב בני אדם מי זה יכול לברר דעת הרוב ושוב נמצא דהתורה ניתנה למלאכי השרת, אע"כ כדברינו דהתורה אמרה השיעורים והם בצמצום דוקא ולא תלי כלל בהשערתנו אנו, ואם אנו מסופקים נוסיף משהו לצאת מידי הספק, ואין להאריך כאן

סימן ו

בענין זר ששימש בטומאה

לחכם אחד

א) אשר עמד ע"ד התוס' יבמות (דף ל"ב ד"ה בע"מ) בהא דאיפלגו ר' חייא ובר קפרא בזר ששימש בשבת ובעל מום ששימש בטומאה אי חייב שתים, וכתבו התוס' ז"ל הא דלא נקט זר (ששימש בטומאה) כדנקט לעיל היינו משום דאטומאה לא הוזהרו זרים אלא כהנים דכתיב דבר אל אהרון ואל בניו וינזרו וגומ' דהא דקאמר טומאה לכל נאסרה היינו אפילו בעלי מומין עכ"ל, והביא שבהגהות מצפה איתן כתב ע"ז שהוא נגד הספרי הובא בילקוט פ' קרח דיליף ק"ו דחייב אכניסה בטומאה כ"ש אשימוש בטומאה, וי"ל דהיינו למ"ד דעונשין מן הדין וצ"ע עכ"ד, הנה תירוצו אינו עולה יפה דז"ל הספרי והזר הקרב יומת אפילו עובד בטהרה או (אפילו) [מלת אפילו שנמצאת בתוך חצי לבנה כנראה ט"ס הוא ומיותרת] עובד בטומאה אמרת אם הנכנס בטומאה שלא לעבודה חייב קל וחומר לעבודה ומה תלמוד לומר והזר הקרב יומת אפילו עובד בטהרה יומת, והשתא למ"ד אין עונשין מן הדין מנין לו כל עיקר דזר שעובד בטהרה יומת אימא קרא בטומאה דוקא קאי ואי דאיכא ק"ו מכניסה הא אין עונשין מה"ד, והנה המצפ"א תפס בספרי כמשמעו דהשאלה היא דנילף בק"ו דזר ששימש בטומאה חייב וקרא למ"ל, ואיכא למידק דע"כ ליכא למילף עבודה בטומאה מכניסה שהרי על הכניסה חייב על זדונו כרת ועל שגגתו קרבן עו"י ועל עבודה בטומאה אפילו בכהנים חייב רק מיתה ביד"ש ובודאי לא חמירי זרים מכהנים בזה, ומסתמא איכא איזה טעם דא"א למילף עבודה מכניסה אפילו למ"ד עונשין מה"ד, ולכאורה הי' אפשר לומר דשאלת הספרי היא למ"ל לחיובי מיתה בידי שמים משום עבודה תיפוק לי' דחייב כרת משום כניסה, (ואין לומר לעבור עליו בשני איסורין כמ"ש התוס' ב"מ דף ס"א ע"א ד"ה לעבור עליו בשני לאוין), ואמנם כן ראיתי דמפרש לה המג"א הכי בזית רענן אלא דפריך עלה משבועות (דף י"ז ע"א) דהכי פריך הש"ס אלא דקיי"ל טמא ששימש במיתה היכי משכחת לה אי דלא שהה היכי עביד עבודה אי דשהה בר כרת הוא ומשני דבהדי דנפק הפך בצינורא וה"נ אפשר בהכי, עיי"ש מה שתירץ, ואין לומר דאיצטריך לחייבו במלקות גם משום שימוש בטומאה (עיין רמב"ם פ"ד מביאת מקדש ה"א), דא"כ באזהרה סגי ועונש למ"ל

ב) והנה הרמב"ם (פ"ט מביאת המקדש הי"א) כתב כהן טבו"י ומחו"כ שנטמא וכו' ועבד חייב על כל אחד ואחד ואם הי' זר אינו לוקה אלא אחת משום זרות, וכתב הכ"מ דמקורו בתוספתא דזבחים פרק י"ב וטעמא משום דלא הוזהר מלעבוד טמא כו' אלא מי שהוא ראוי לעבוד אבל זר הואיל ואינו ראוי לעבוד אינו עובר. והתוס' כתבו טעם אחר קצת דאטומאה לא הוזהרו זרים אלא כהנים דכתיב דבר אל אהרן ואל בניו וינזרו וגו'. ונראה דאיכא נפקותא בין שני הטעמים לענין במה שהזר כשר בה, דלטעם התוס' נראה דגם בבמה פטור אטומאה דמ"מ נאמרה רק לכהנים ואילו לטעמו של הכ"מ חייב שהוא ראוי לעבוד שם, והוא כשיטת הרמב"ם ז"ל בפיה"מ שלהי זבחים ועיי' מ"ש בזה בארוכה לעיל סי' א'. אמנם מצאתי להמאירי בחי' ליבמות שם שכ' על זר ששימש בשבת ובע"מ ששימש בטומאה דה"ה בשני אלו אם היה בהפך ר"ל זר ששימש בטומאה ובע"מ ששימש בשבת, והוא דלא כהתוס' והרמב"ם, וקשה עליו טובא מתוספתא מפורשת זו. אבל באמת נראה דלא זו בלבד דאין פירסא מהך תוספתא להמאירי אלא דאיכא מינה בם קצת סייעתא לדבריו, ותמוה מה שהכ"מ הראה מכאן מקור להרמב"ם שלכאורה משמע מזה להיפוך: דז"ל התוספתא כהן שעבד טמא טבו"י כו' אין חייב אלא אחת, זר שעבד טמא טבו"י כו' אין חייב אלא אחת. ומכל הלשון משמע דשתי הבבות בכהן ובזר כאחת הן ובשתיהן טעמא משום דאין איסור חל על איסור ואין שום סייעתא להרמב"ם ולטעמו של הכ"מ, ואדרבא משמע להיפוך דאי לאו דאאחע"א הוה חייב שתים גם בזר, ולפי פשטות הדברים סייעתא מכאן להמאירי. ויותר נראה דמקורו של הרמב"ם מסוגיין דיבמות מדר' חייא ובר קפרא דתני שבת בזר וטומאה