דבר אברהם - ג לט

ד"ה ש"מ) מבואר להיפך דקודם קבלה דינו כקדשים קלים אלא דמ"מ מיפסלי ביוצא לפי שאין סופן לצאת וזה לא שייך להרמב"ם דהא אימורין גמי אין סופן לצאת ואפי"ה לא מיפסלי ביוצא לפני זריקה כיון דעדיין קדשים קלים הם אלא די"ל דהרמב"ם פליג על התוס' וס"ל דדם נעשה קדשי קדשים אפי' קודם קבלה ועיי' מ"ש להלן בדברי התוס'. ובמק"א הארכנו בכל דברי הרמב"ם בענין זה ולפי מה שהעלינו דרך אחרת לו בכ"ז ואכ"מ

לו) וראיתי בס' ראש המזבח שהקשה על הריטב"א מסוגיא דזבחים דף כ"ו הנ"ל היא בפנים ורגליה בחוץ חתך ואח"כ שחט כשירה שחט ואח"כ חתך פסולה וס"ד למימר משום שנפסל דם הרגלים ביוצא ונתערב בדם המזרק ופסלו, הרי שהדם נפסל ביוצא אפי' קודם קבלתו בכלי ותי' עפי"מ דאמרינן דם סכין מקדשא לי' וכלי שרת אין מקדשין אלא בפנים ויתכן דהריטב"א מפרש דהכא אין הפסול משום שהדם נתקדש בכ"ש ויצא ועי"ז נפסל ביוצא אלא דפסול משום שלא נתקדש כלל בשעת שחיטה דאפי' כ"ש גמור אינו מקדש מה שבחוץ לעזרה וחסר קידוש דשחיטה. ואין זה נכון דהא פרכינן עלה שמעת מינה דם המובלע באברים דם הוא ופירש"י דאי לא הוי דם אהיכא חייל פסול יוצא אמיא בעלמא, ולפי דבריו דמשום חסרון קידוש סכין לדם נגע בה מאי שייטא היא לדם האברים אי הוי דם או לא הא מ"מ צריך קידוש סכין כמש"ל וקידוש זה אין כאן. ובמאי דפסיקה לי' דבכה"ג אין סכין מקדש לפי שהרגלים חוץ לעזרה ואין כלי שרת מקדש אלא בפנים לא ברירא לי לע"ע דיש להסתפק אם הפירוש הוא שדבר המתקדש יהא בפנים או שהכלי יהא בפנים, ולפום ריהטא י"ל דפלוגתא דרש"י ותוס' היא בפסחים (דף ס"ג ע"ב) בהא דאיפלגו ר"י ור"ל בשוחט תודה בפנים ולחמה חוץ לחומה ר"י אומר חוץ לחומת בית פאגי אבל חוץ לחומת העזרה קדיש ולא בעינן על בסמוך רשב"ל אמר אפילו חוץ לחומת העזרה לא קדיש כו' וצריכא דאי איפלגי לענין חמץ הו"א כו' אבל לענין מקדש לחם לא קדיש אלא בפנים אימא מודי לי' לרשב"ל כו' דאי איתי גואי קדיש אי לא לא קדיש מידי דהוה אכלי שרת. ופירש"י מידי דהוה אכלי שרת כו' ואין מקדשין אלא הנכנס לתוכן והתוס' כתבו וז"ל פי בקונט' דאין מקדשין אלא מה שבתוכן, וקשה מה שייך זה לשחיטת הזבח שלא יקדש אלא מה שבפנים לעזרה הלכך נראה לפרש מידי דהוה אכלי שרת שאין מקדשין מה שבתוכן אלא כשהן בעזרה עכ"ל, ונראה שהתוס' מפרשים שדבר המתקדש יהא בעזרה וכמו"כ הו"א שהלחם נמי צריך שיהא בעזרה, ורש"י דנד מפירוש זה אע"ג דודאי אין כלי שרת מקדשין אלא בעזרה י"ל דסבר שהוא דין בהכלי שרת שהוא יהי' בשעת קידוש בעזרה אבל בדבר המתקדש לא איכפת לו אפי' אם לא הי' בעזרה וא"כ ליכא למילף מזה שיהא הלחם בעזרה ולכן פירש משום לתא דמתוכן. ובחי' הריטב"א סוכה (דף מ"ט:) כתב בלשון כלי שרת אין מקדשין אלא במקומן ולעיל חינה כתב ת"ל וק"ל דהכא משמע דאלו בחול בחבית מקודשת היו מביאין אותן וא"כ הא איפסלא לה חבית ביוצא חוץ למחיצתה ופוסלת את המים שכל שדרכו לעמוד במקדש נפסל ביוצא ופוסל מה שבתוכו עכ"ל ודברים אלו צ"ע, (דזה ודאי דלא שייך פסול גמור בכלי אלא דמשמע דר"ל שביציאתו פקעה קדושתו וצריך קידוש מחדש כמו בקידוש ידים ורגלים ואע"ג דעבודתו מחנכתו נ"מ למאי דאמרינן ודף ק' ע"א) דכלי שרת מקדשין שלא בזמנן ליפסל ולא ליקרב וזהו רק אם הכלי קדוש אבל להתחנך שלא בזמנן נראה פשוט דלא מהני דלאו דרך עבודתן הוא, והשתא כלי שיצא וחזר ונכנס אי צריך קידוש מחדש אינו פוסל שלא בזמנו דכיון דלא נתחנך עי"ז ממילא אינו כ"ש ואינו פוסל וכן נ"מ טובא במילי אחריני אם נימא דנפסל מקדושתו. אבל דבר מוזר הוא לומר כן ומהא דאיפלגי ר"י ור"ל במנחות (ט.) בבללה חוץ לחומת עזרה דר"ל אמר כשרה ור"י אמר פסולה כיון דעשייתה בכלי בעיא פנים לא משמע הכי, וכן יש להעיר מטמא ששחט בסכין ארוכה כדאמרינן בזבחים (דף ל"ב.) ועיי' בתוס' שם ד"ה ובטמאים, מיהו בהא איכא למימר שרוב הסכין בפנים עיי' בתוס' זבחים (דף מ"ז ע"א ד"ה איזהו) דהיכא דרוב הכלי בפנים ככולה בפנים דמי, וכן קשה מ"ש שפוסל מה שבתוכו וגם מתירוצו לא משמע דסבר הכי דע"ז לא יועיל מה שת' דכ"ש אין מקדשין אלא במקומן, וצ"ל דכוונתו נמי משום יציאת המים והלשון מגומגם), אבל הא מיהא משמע דנקט דאין מקדשין אלא במקומן משום לתא דכלי הוא ולא משום דבר המתקדש. ועיי' בתוס' זבחים שם (מ"ז.) ובשמ"ק ציון ל' דמשמע קצת להיפך יעו"ש. ולפי מה שכתבנו לעיל אות ל"ב דאפשר לומר דדבר שאי"צ קידוש בפנים כ"ש מקדש גם בחוץ אין ראי' מרש"י דסבר דרק הכלי צריך להיות בפנים די"ל דמשו"ה פי' משום לתא דמתוכן משום דלא אשכחן בלחם דקידושו יהי בפנים דוקא, ועיין מש"ש באות ל"ב. ועוד ראיתי בס' עמודי אור שם שכ' דלר"י סכין עדיף משאר כ"ש לענין זה שמתקדש גם מה שבחוץ שהרי קידש את הלחם בחוץ (ור"ל לא פליג אלא משום דבעי על בסמוך). ואין לומר דלאו סכין הוא דמקדש ללחם אלא שחיטת הזבח, כלומר מה שהזבח נשחט, וכדיליף לה רבי במנחות (מ"ז.) מקרא דואת האיל יעשה זבח כו' דז"א דבמנחות (דף ע"ח ע"ב) מבואר שהסכין עצמו מקדש ללחם, בענין תודה ששחטה על שמונים חלות יעו"ש. עכ"פ תירוצו של בעל רה"מ אינו עולה יפה וקושיתו על הריטב"א היא פליאה עצומה לכאורה

לז) אולם לענ"ד נראה דלא זו בלבד דאין קושיא להריטב"א מסוגיא דזבחים כ"ו אלא דמזה הוי גם סייעתא רבתא לדבריו וישמש למקורו. ומתחלה נאמר בביאור דבריו, דידוע דנחלקו רש"י ותוס' בכ"ד אימתי הוכשרו הקדשים ליפסל ביוצא, דרש"י ס"ל דמשנתקדשו בכלי הוכשרו ליפסל בטבו"י ומת"כ