דבר אברהם - ג לו

**(הביאו ממימרא דשמואל ולא ממתני' ומאי אולמא דשמואל ממתני' וכמ"ש יש לתרץ קצת דממתני' הו"א שהוא רק ליקרב ובשמואל לא משמע שהוא הכי. שוב ראיתי בספר עמודי אור שם דשש דשמואל חידש והוסיף על מתני' דגם במידי דלא צריכי קידוש בעזרה דוקא אין כלי שרת מקדשין בחוץ ויש להאריך בכ"ז ואכ"מ

)** עכ"פ מן האמור נתבאר דאע"פ שלא היה מעולם בתוך מחיצות כיון דהאי בשר צריך היה מדינו למחיצות ואינו בתוכן הוי יוצא ובשר בשדה מקרי, וא"כ בקדשי במה נמי היה ראוי שיחול עליהן איסור היוצא אע"פ שאין לה לעולם מחיצות ואי אפשר שיהיו במחיצות ויצאו דכיון דקדשים הן צריכין היו שיהיו במחיצות ומכיון שאינן בהן הוי יוצא אלא שהתורה התירתן והשתא שפיר מקרי יוצא בבמה הותר מכללו שהי' מקום לאיסורו במציאות והותר, משא"כ זר בבמה שאין מקום במציאות לאיסורו לא מיקרי בשבול זה הותר מכללו כמש"ל

ענף ח

לג) והנני להעיר כאן על ענין אחד דעייל ונכנס לדברים האמורים. דהריטב"א בתי' לחולין (דף ג' ע"א) כתב כגון שבדק קרומית כו' והקשו בתוספות היאך שוחטין קדשים בקרומית כו' והקשו דמ"מ של עץ כו' ויש שתי' שאינו כלי. ואיכא למידק דהא אמרינן בסוטה דסכין מקדש דם שחיטה ואין מקדש אלא דבר שהוא כלי שרת כו' אבל המחוור יותר דסכין דמוקדשין כלי שרת הוא לקדש הדם קצת ומיהו לפי שאין שחיטה מעכבת הקדש שהרי כשרה בזרים ופסולין אינה גומרת קדושת דם לגמרי עד קבלתו ולפיכך אין הסכין תשוב כ"ש ליפסול ביוצא ואפי' רבי מודה שעושין אותו של עץ משום היכ' זה כו' וזה שאמרו בתוספתא חומר בקמיצה מבשחיטה שהקמיצה טעונה כלי ואין השחיטה טעונה כלי ע"כ והא אנן אמרינן שטעונה כלי שרת מכיון דמקדשא דם בצואר קצת אע"כ בעי לומר שאינה טעונה כלי שרת גמור ליפסול ביוצא עכ"ל. הנה לפנינו שיטה חדשה שאין הדם נפסל ביוצא אלא אחר קבלה בכ"ש כדינו וצריך להבין מאי טעמי' ומקורו לחידוש כזה, וכן קשה להלום מהו הענין שכתב שהסכין מקדש את הדם קצת ואינו גומר קדושתו לגמרי, מקצת קדושה זו מה היא והיכן הוא מקורו לכל זה. וביותר תגדל התמיה לכשנעמוד על המחקר אם נאמרו דברי הריטב"א רק בדם לחוד כמו שהזכיר בתחילה דם אבל בשר ואימורין נפסלין ביוצא מיד אחר שחיטה, או דגם בבשר ואימורין ס"ל דאין נפסלין ביוצא אלא עד אתר קבלת הדם. והנה מצד הסברא בודאי נראה דבשר הוכשר ליפסל ביוצא ע"י שחיטה לחוד אע"ג דכשרה בזרים, דאי אמרת דאין שחיטה מקדשתו ליפסל ביוצא אתה גבול אחר תתן לו דקבלת הדם לא שייכא לבשר ולא מידי ולהדיא מצינו שהבשר נפסל ביוצא לפני זריקה מיהא. אלא שראיתי למי שכתב דלהריטב"א מכ"ש שהבשר אינו נפסל ביוצא עד שיתקבל הדם ויהא ראוי לזריקה דאז כל העומד ליזרוק כזרוק דמי. אבל לענ"ד אין זה נכון כלל דבודאי הבשר נפסל ביוצא מיד אחר שחיטה כדמוכח ממתני' דמעילה (ו':) בשר קדשי קדשים שיצא לפני זריקת דמים ר"א אומר מועלין בו כו', וכתבו התוספות (ד"ה בשר) דלמ"ד היתר אכילה שנינו ניחא דמועלין בו דעדיין לא הי' בו היתר לכהנים ולמ"ד היתר זריקה צריך לפרש דמיירי קודם שנראה לזריקה ולמ"ד היתר שחיטה דמיירי קודם שנראה לקבל הדם, הרי דנפסל ביוצא גם קודם קבלה. וכן מוכח מסוגיא דזבחים (כ"ו ע"א) ברגליה בחוץ שאם קיבל ואחר כך חתך פסולה למסקנא משום שמנונית שנעשה יוצא לפני קבלה והאי שמנונית מדין בשר הוא ונפסל לפני קבלה, ואין לומר דמיד בתחלת הקבלה הוכשר הבשר ליפסל ביוצא ואז נעשה השמנונית יוצא ומתערב ליפסל את הדם בסוף הקבלה דא"כ אין הכרח לחתוך את הרגל קודם קבלה שהרי יכול הוא לחזור ולהכניס את הרגל קודם התחלת הקבלה, אלא ודאי דחזרה לא מהניא שכבר נפסל השמנונית ביוצא גם לפני התחלת הקבלה, וכן מבואר ברמב"ם (פ"א מפסוה"מ ה"ט"ז) דבקדשים קלים יש תקנה לחזור ולהכניס את הרגל קודם קבלה לפי שבשר קדשים קלים שיצא קודם זריקה כשר אבל בקדשי קדשים צריך דוקא לחתוך. א"כ ברור שהבשר הוכשר ליפסל ביוצא בשחיטה לחוד אע"ג דכשרה בזרים ופסולין ורק דם בלחוד אינו נפסל ביוצא ע"י שחיטה עד שיתקבל בכלי שרת בכהן א"כ עוד יגדל הפלא יותר מנא לי' להריטב"א לחלק בין בשר לדם ומה בין זה לזה

לד) ולחידודא דשמעתא לא אמנע מלרשום מה שעלה ברעיוני לפום ריהטא דלפי האמור ועפ"י מיצוי דברים בענף ז' הי' אפשר לכאורה ליישב ברווחה מה שנתקשו התוס' זבחים (דף פ"ד ע"ב ד"ה ומוציא) לר"י דסבר אברי עולה ואימורין שיצאו אם עלו לא ירדו לפי שהיוצא כשר בבמה ודם היוצא אם עלה ירד, והקשו התוס' דמה"ט שהיוצא כשר בבמה ליתכשר נמי יוצא דדם דהא בבמה גם דם היוצא כשר. וכתבו כמילתא בלא טעמא דהכשר דם חמור ולא ילפינן מבמה אם לא נמצא לו הכשר בפנים ובמנחות (דף ו' ע"ב ד"ה שהרי) כתבו לפי שהדם אינו מתקנח מכותלי המזבח, ור"ל שהפסול נשאר בעינו דבוק על המזבח משא"כ איברים דנשרפים ואין הפסול נשאר ועיי' בהגהות רש"ק שם. עוד הקשו התוס' זבחים שם דבקבלו פסולין וזרקו את דמו אוקמינן התם בהנך פסולין דאתו לעבודת ציבור אבל זר לא אע"ג דכשר