דבר אברהם - ג קס

מקום זה שאתה שולח אותי לשם רחוק עשרה פרסה ואין בכחי ללכת כ"כ הרבה, ולכן חוזרני בי ואיני רוצה לעבוד שלא יזיק לגופי, ויבוא בעה"ב להטעותו לומר שדה זה מחזיק רק סאתים, חבילה זו משקלה רק מאה ליטרא מקום זה רחוק רק חמש פרסאות - אינו רשאי, חדא שהוא אומר דבר שקר, ועוד שאין גוף הפועל משועבד לעבוד אצלו ואינו רוצה לבזבז כחותיו, ונמצא שכשהוא מטעהו אין זה ענין ממון לחוד אלא שחוץ מזה הוא משתעבד בגופו של חבירו בעל כרחו, וזה אינו רשאי. ולכן קאמרה הברייתא כיצד מטען, באיזה אופן מותר: אומר להם סלע קצצתי לכם בואו וטלו שתים ובאופן זה אינו משקר כלל ואינו משתעבד בגופו של חבירו בעל כרחו ואינו מטעהו באמת כלל, שהרי רוצה הוא לעבוד בשתים והוא קוצץ לו בשניה באמת שתים ונותן לו באמת שתים, ואם יש בזה הטעאה רק איהו הוא דאטעי אנפשי' אבל בעה"ב אינו מטעהו כלל, שנותן לו באמת שתים, אלא דמכיון שהדין הוא דשוכר עליהן פועלים אחרים עד כדי שכרן וחוזר וגובה מהן לא יהיו הם עצמם בקציצה שניה אלא כפועלים אחרים שקוצץ להם שתים, ונמצא שע"י הקציצה השניה באמת מתחייב להם שתים ומשלם להם שתים, אלא דכיון דצריך לחזור ולגבות מהם הסלע השני לכן הוא מעכב מלשלם להם, שגם אם ישלם להם הרי הדין דחוזר וגובה ואפוכי מטרתא למ"ל וה"ז כשילם וחזר וגבה מהם (ועיי' ברא"ש ב"מ שם ובב"י חו"מ סי' של"ג בשי' רש"י ז"ל). וזה שייך רק בהטעאה באופן זה ולא בהטעאות אחרות שאסורות. ונמצא דעיקר היתר של הטעאה זו מיוסד רק על דינא דחוזר וגובה מהם, ולכן הוסיף הרמב"ם ז"ל במתק לשונו הך דינא הכא מדעתא דנפשי', והוא כפירוש וביאור לענין מטען המתמיה לכאורה כאמור

ובזה יבואר שפיר מ"ש הש"ך חו"מ (סי' של"ג סקכ"ט) משם הרא"ש דבקבלן אפילו אינו דבר האבד מטען, ותמה ע"ז הנתה"מ שם דלא תנינן במתני' מטען אלא בדבר האבד ומהיכי תיתי לחדש מדעתנו דין שלא נזכר במשנה, ועל יסוד זה הוא מפרש את דברי הרא"ש בדרך אחרת. ולפי האמור הוא פשוט בתכלית הפשטות, דמטען דמשנתנו אינו שום דין חדש ואין כאן הטעאה באמת, דבאמת הוא משלם לו כמו שקצץ בשניה אלא שחוזר וגובה ממנו הפסדו. וא"כ בקבלן נמי שידו על התחתונה אפילו בדבר שאינו אבוד וחוזר וגובה ממנו בודאי יכול להטעותו בכה"ג דסלע קצצתי כו', שבפועל אין כאן הטעאה כלל כנ"ל, ופשוט הוא

ולפי דברינו י"ל דבדיוק נקטה הברייתא סלע קצצתי טול שתים, דאלו ביותר משתים אם שילם להם כבר כבדינו של הרמב"ם אינו חוזר וגובה מהם אלא עד כדי שכרן והיינו הסלע השני ומה שמשלם יותר יפסיד (ואין ההטעאה בדרך זו בטוחה כשיבקשו הפועלים לשלם להם תחלה, כרגיל במקרים של שינויי השכר). ואפילו כשלא שילם להם עדיין וכל שכרם בידו שדינו כחבילה בידו ששוכר עליהם עד ארבעים וחמשים (ב"מ ע"ח.) לא ברירא מילתא, לפי"מ שפירשו הראשונים ז"ל (הרמב"ן והריטב"א ועוד) בטעמא דבאת חבילה לידו משום דכי יהבו ניהלי' מסתמא אדעתא דהכי יהבו ניהלי' שתהא משועבדת וקנויה לי' כמשכון לתשלומי היזקו, וזה שייך רק בחבילה שבאה לידו בקציצה