דבר אברהם - ג קנו

השתא נמי לא הדרנא בי דלא חזינא בהו תיוהא ומילי דפשיטי וברירי להרב המשיג שי' עדיין אינן מחוורין לי

דהנה הרב שי' חילק השגתו לשתים ותרתי קא פריך, דבקמייתא השיג מסאה בסאה דבהלואה כה"ג דנ"ד אסור ובבתרייתא השיג דאפילו אם דברי שהזכיר באות א' נכונים מ"מ אסור ודמי להלות ע"מ שתלוני לדעה א' שברמ"א. ומזה חזינא לדעתי' דהשגה קמייתא מסאה בסאה תסוב עלי אפילו לדעת המתירין להלות ע"מ שתלוני. וע"ז אני עומד ותמה דאי מוכח מסוגיא דדף ס"ג לאיסורא בנ"ד שנותן לו לפקדון רק מקצת מסך ההלואה ובתוך זמן ההלואה מכש"כ דתקשי מזה על הר"מ מרונטבורג ז"ל שהתיר להלות ע"מ שתלוני מפילו בתר פרעון הלואה קמייתא דהיינו ממש כנ"ד וגריעא מיני' טובא כדבעינן למימר קמן. וא"כ לא עלי תסוב השגתו אלא על הר"מ ז"ל

אולם באמת אין מכאן פירכא לא להר"מ ז"ל ולא לדידי שבכלל דבריו דברי, ושתי תשובות בדבר. חדא רשאני הכא שהמלוה נוטל יותר ממה שמלוהו לכשיתייקרו, ואע"ג דהאי רווחא דטפי הוה אתי נמי למלוה אפילו אי לא הוה מלוה לי' דהא פירותיו מונחין באכלבאי והא מייקרי לי' ממילא, מ"מ השתא מיהא לאו ברשותי' הוא דאתייקרו אלא ברשות הלוה שהרי הלוום לי' ואישתכח דשקיל רווחא יתירא מפירותיו דלוה, משא"כ בנידון דהר"מ ז"ל דלא שקיל טפי ממה שהלוהו משו"ה ס"ל דבכה"ג מותר, יעו"ש בדבריו במרדכי ס"פ א"נ, וא"כ לשיטתו פשיטא בנ"ד דמותר מק"ו. ועוד דעיקרא דמילתא דסבר הרב המשיג שי' למידן מסוגיא זו דבגוונא שהי' המלוה יכול ליהנות הנאה זו גם ממעותיו חשיבא הנאה בהלואה לא ברירא. דהרב שי' תפס דאיסורא דגזרו בסאה בסאה משום לתא דהנאת מלוה נגעו בה תחלה, משום דחזינן לה לסאה שהלוהו כאלו אינה כבר שהרי נתנה לחבירו והשתא לא תתייקר עוד ברשותא דמלוה וממילא כשנהנה בתר הכי מיוקרא מנכסי דלוה הוא דנהנה, והלכך מדמי לה לנ"ד דה"נ כשחוזר ונהנה מפקדון שנותן לו מאותה ההלואה חשיב כנהנה מנכסי לוה שהרי מעות ההלואה אינן כבר בידו וחזינן לה להנאתו כדהשתא לבתר הלואה ולא מה שהי' יכול ליהנות אי לאו דהוה מלוה לו, אבל אין הדעת נותנת כן. דלעולם אנו צריכין לדון את ההנאה כדמעיקרא כלומר שתתוסף לו הנאה כזו דלא הוה מטיא לי' אי לאו דהוה מלוה לי', ולפיכך בנ"ד דאי לאו דהוה מלוה לי' הוה נהנה מסך הפקדון כמו שהוא נהנה עכשיו אין זו חשובה הנאה כמ"ש. (ויש להוכיח כן מכל מלוה על משכון אלא דלא ברירא לי לע"ע כל צרכו והנחתי' לעת אחרת). ואי דתקשי לך א"כ למה אסרו הלואת סאה בסאה והרי מצי א"ל מאי אהנית לי אטו חיטי דקדחו באכלבאי, כבר עמד ע"ז בס' שער משפט בקונטרס שער דעה סי' קע"ה דאמאי אסור בהלואה כיון שאין כאן רבית כלל דמאי אהני לי', ותירץ דמאי חזית דתיזיל בתר מלוה דליכא רבית לגבי' זיל בתר לוה דקנשיך לי' דאלו הוו לי' זוזי הוה זבין כדהשתא ומאי דתייקור הוה משתרשי לדידי' כדאמרינן בדף ס"ה ע"א גבי טרשא דר"פ, ובדף ס"ח אמרינן דלית הלכתא כטרשי דפפונאי והי' ראוי להיות אסור גם בזביני אלא דהכא הקילו בזביני כיון שאין כאן אלא חששא שמא