דבר אברהם - ג קנד

כשואל ומכש"כ כשידוע בודאי שישתמש בו הנפקד כבנ"ד, ועוד שהרי אין כסף הפקדון מבורר בפ"ע אלא שהסך שצריכה הפקידות להשלים להלוה עד כדי תשלום סכום המלוה הנכתב בשטר הרשמי נשאר בתורת פקדון וא"כ לא שייך טענת אונם על כסף כזה שאינו מבורר

וע"ד עצתו של הרב הנ"ל שהשכר יהי' בעד הערבות יעו"ש בדבריו, הנה רחוקה ממני, דממ"נ אם חושב הוא את הכסף המונח באוצר החברה כאלו מופקע מעליו קנין החברים אי"צ לבקש היתר כלל דאין כאן שום מלוה, ואם חושב הוא את החברים כבעליו של הכסף א"כ מאי שייך כאן ענין ערבות וקבלת שכר עבורה, אשו יש מלוה ערב לעצמו ומותר לקבל שכר עבור זה. והכא נמי הערבים הם הם המלווים כאו"א כפי חלקו ואם לא ישלם הלוה יפסידו הם, ואם אתה אומר להתיר ליקח שכר בשביל חשש ההפסד בכל מלוה תאמר כן, ועוד שע"פ החוק אין ערבות החברים משתרעת אלא בנוגע לסילוק החובות שמגיע מהחברה לבעלי ההשלשות ולמלויה ולא על ההפסד של רכוש החברים עצמם, או של החברה עצמה. שכבר רכשו להם

ועוד דהערבות רובצת כבר משעה שקבלה הפקידות את דההשלשות וכסף ההשלשות עומד כבר ברשות החברים והם נעשים מתחלה לווים של בעלי ההשלשות וחוזרים ומלווים את כספם שלהם לחבריהם ולערבות וקבלת שכר עבורה מה זו עשה, אין זה אלא כלוה מאחד וחוזר ומלוה לאחר, סוף דבר שהיתר זה רחוק ממני ואין לו תפיסת מקום במציאות כלל ואין להאריך בו ומובן למעיין (הערה - כן השיגו ידי"נ הגאב"ד ור"מ דפה שליט"א והרב וכו' מוה"ר ש"י זעויץ הגאב"ד דקאזימיראוו האריך הרבה בזה אך תוכנו אחד ולכן למותר להכפיל הדברים וכן השיגו הרב וכו' הגאב"ד דק"ק קראסובאזאר וציין לעיין בתשובת הגאון מהר"ם שיק חיו"ד סקנ"ח דהתיר היכא דיש עכו"ם באמצע, והרב הנ"ל הביא ראי' לזה אך כבר דבר מזה הרב הכותב ביג"ת שה"ע. מביט) ועכש"כ שלא יועיל היתר זה בכדי לשלם ריוח להמשלישים והמלווים להחברה, שהרב הנ"ל עבר ע"ז למשעי באמרו שאחרי שעסק זה של הערבות הוא עסק בפ"ע ממילא תוכל האגודה ללות מאחרים בהי"ע על יסוד העסק של הערבות, וזה אינו שעסק הערבות אינו נעשה כלל ע"י הכסף שלוו אלא ע"י התחייבותם בלבד ואיזה תועלת מביא כסף המשלישים לעסק הערבות בכדי שיטלו בעליו חלק בריוח. אתמהה

ואגב אעיר במ"ש הרב הנ"ל נ"י שדברי התוס' בב"מ פ"א ד"ה הא גמרתיו צריכין ביאור ומבארם. הנה גם ביאורו עדיין זקוק לביאור, ובאמת כונת התוס' פשוטה דדוקא קודם שגמר מלאכתו חשובה הנאה מאי דתפיס אאגרי' לפי שעדיין אין בעל הכלי חייב לשלם לאומן ולא מונח ביד בעה"ב משל אומן כנגד מאי דתפיס ולא כלום ולפיכך הנאה היא לו ורוצה בה. משא"כ לבתר דגמר שכבר חייבים הבעלים לשלם שכרו נמצא שאין לו הנאה כלל ממאי דתפיס אאגרי' שאדרבא יותר נוח לו אילו היו הבעלים משלמים לו שכרו ולקחו את הכלי מידו כמ"ש התוס' לעיל לענין משכון. ופשוט הוא

אחר שערכתי את דברי ביגד"ת בשנה העברה ראיתי שמלבד הגאון בעל שו"מ