דבר אברהם - ג קמז

באופן דלא מהני מכחיש לדיבור גמור, עיין ברמב"ן ובמח"א הל' נדרים סי' ו' ועוד) לא מיבעי לדעת הראשונים דסברי שהיד כולל בתוכו כל ענין הנדר בפירוש אלא אפי' להרשב"א נשארו דברים שבלב במקצת מ"מ צ"ל שדיבורו כולל מיהא בתוכו דרך הודעה וגילוי דעת את המובן שהוא מקבל עתה נזירות בלבו, דנהי דעיקר לשון הקבלה אין כאן וזה חושב רק בלבו מ"מ כולל דיבורו בתוכו את ההודעה וגילוי הדעת שבלבו מקבל עתה נזירות בדרך הראוי, והוי כמו שאמר בפירוש הוו יודעים שאני מקבל עתה נזירות בלבי, וזהו דגלי קרא דאף שיש לפרש דיבורו בדרך רחוק דאהא בתענית קאמר ואין כאן אפי' ספור קבלת נזירות בלב מ"מ כיון שמוכיח יותר דאהא בנזירות קאמר תפסינן בדרך ודאי לצד זה ומוכח מדיבורו שהוא כמגלה מחשבתו שחושב עתה קבלת נזירות, ועיין בראשונים ריש נדרים וביותר ביאור במאירי שם, וכיון שבדיבורו מצד עצמו אין בו לשון קבלת נזירות אלא שמגלה בדיבורו את מחשבתו, נמצא שאין נזירותו חלה מצד דיבורו אלא מצד מחשבתו ודמי לאומר שאתמול קבל עליו נזירות שאין הדיבור של עכשיו עושה נזירות אלא דבורו של אתמול ולפיכך הוכיח מזה הרשב"א דדברים שבלב הוו דברים. ובנוגע לביטוי שפתים דבעינן בנדרים, צ"ל כמ"ש דגלי קרא דגם זה די לביטוי כיון דבאותה שעה שמקבל עליו את הנזירות הוא מגלה בביטוי פיו את מחשבתו. והשתא סרו כל המעקושים דנמצא דהא דדיינינן לה למחשבת לבו שנתכוין לנזירות הוא ג"כ מצד היד דגלי קרא שנתפוס את דיבורו לנזירות ולא לתענית ועל פיו נדע מחשבת לבו, ולכן איבעי לן שפיר בפאה וצדקה אם יש יד ונתפוס שמסתמא לשם פאה וצדקה מכוין בלבו או אין יד וממילא אין הוכחה שמכוין כלל לפאה וצדקה, אבל אה"נ אם יאמר שחשב בלבו לפאה מהני להרשב"א כמו דיבור משום דבאינם סותרין הוי דברים ובצדקה לכו"ע דסברי דצדקה כהקדש ומהני בלב. וה"נ מיבעיא לן בקדושין באומר ואת דאם תפסינן לדיבורו שהוא לשם קדושין נמצא שבדיבורו הוא מספר שמכוין בנתינת הכסף לשם קדושין ובכה"ג מהני בקדושין שאם יאמר בפני עדים ראו שאתן מיד כסף לאשה זו ואכוין לשם קדושין ואח"כ נתן לה בשתיקה בודאי מהני דלא גרע מעסוקין באותו ענין, וזהו רק אם יש יד ותפסינן לדיבורו שאומר בו שיכוין בלבו לשם קדושין אבל אם אין יד לא הובטא בדיבורו מעולם מחשבה זו דאפשר דמאי ואת דקאמר ואת חזאי. ואי דתיקשי לפ"ז דמאי מקשה הרשב"א מצד דברים שבלב והרי הכא שאני דכיון דתפסינן שבדבורו מספר מחשבתו דמי כאומדנא דמוכח דהוי דברים בכ"מ, י"ל דאומדנא דמוכח לא מהני אלא כשאחרים רואין את ההוכחה וכל שגלויה מחשבתו לכל אדם הויא כדיבור, אבל במגלה דעת בינו לבין עצמו לא מהני אפילו בגוונא שאם היו אחרים רואין היו מבינים את מחשבתו עפ"י אומדנא דמ"מ עכשיו מיהא אין מחשבתו גלויה, ורק דבור מהני גם בינו לבין עצמו, ותהיה איפוא קושית הרשב"א דגם בכה"ג מהני ידות ואז הוי דברים שבלב גרידא, משא"כ בקדושין שהם תמיד בפני עדים, ומעתה סרה למשעי השגת כת"ר דאם יש יד לקדושין לא נשאר כלל דברים שבלב כמו שנתבאר, ועוד יש לי הרהורי דברים לחלק ולא ברירין לי לע"ע. כ"ז אמרתי להתנצלות מהשגתו אף כי הדברים דחוקים בחלקם ומקום הנחתי למילי מעלייתא מהן.