דבר אברהם - ג קמו

מהני המחשבה משום דגמר בלבו להוציא בשפתיו ובכה"ג לא מהני כבר המחשבה אפי' בתרומה וקדשים כמו שכתבתי בספרי סי' ט"ז סעי' י"ג וכ"כ הטו"א הבאתיו בהשמטות והארכתי שם בזה, מ"מ אין זה מעלה ארוכה דכבר כתבתי בספרי שם סעי' ט"ו אות ג' דנראה מסברא דהא דגמר בלבו להוציא בשפתיו צריך להוציא אינו משום דקפיד שיחול ההקדש או התרומה דוקא ע"י דיבור והוי מחשבתו כמאן דליתא, אלא דמכיון דגמר בלבו להוציא בשפתיו נמצא שכל זמן שלא הוציא עדיין אין כאן אפי' מחשבה בגמר לב שהרי עדיין לא נתקיימה גם מחשבתו, אבל לבתר הכי שהוציא כבר בשפתיו ונתקיימה מחשבתו חלו התרומה וההקדש גם ע"י הדיבור וגם ע"י המחשבה, ועי' מה שכתבתי בהשמטות שם. וא"כ ה"נ כיון שהוציא בשפתיו את היד כרצונו אז חלה כבר הצדקה והפאה גם מצד המחשבה דאע"פ שהדבור לא מהני לפי אותו צד האיבעיא דאין יד לפאה ולצדקה, מ"מ הרי נתקיימה כבר מחשבתו להוצאת פה כזו ושפיר יחול מצד המחשבה. ועוד י"ל דבדיבור כזה שאינו מועיל מצד עצמו לפי שאינו דיבור שלם לא שייך לדון גמר בלבו להוציא בשפתיו לענין שלא תועיל המחשבה שלא גמר בלבו מעולם להוציא דבור שלם המועיל. ומצאתי שכבר עמד הר"מ בשמ"ק נדרים ד"ז בקושייתנו על האיבעיא דיש יד לצדקה דתיפוק לן מצד מחשבתו, ומזה נראה ראיה לסברתנו הנ"ל דהיכא דגמר בלבו להוציא בשפתיו חל גם מצד המחשבה, דאי לאו הכי לא הקשה מידי, אם לא שנדחה כמ"ש בדרך השני. ומכאן ראיה נמי לדברינו בסוף אות ג' שכתבנו דמדכרי הרא"ם בשמ"ק בדף ע"ט שכתב דברייתא דהפר בלבו אינו מופר דרבנן היא אין ראיה דסבר כשיטת הרשב"א דבאינם סותרים שום דבר דברים שבלב הוי דברים ומשו"ה מהני מדאורייתא הפרה בלב, די"ל דטעמיה הוא משום דהוקש הפרה להקמה, דמדברי הרא"ם שאנו עסוקין בהם מוכח דפליג על הרשב"א בזה, שהקשה דתיהני בצדקה מחשבה מטעם נדיב לב כהקדש ולמה הוצרך לזה תיפוק ליה דבעלמא נמי הוי דברים לפי שאינם באים לסתור, אלא ודאי דפליג על הרשב"א ובעלמא לא מהני ורק בצדקה מטעם נדיב לב ומשו"ה לא פריך על פאה דאיתניא בש"ם קודם רק אצדקה. מיהו איכא למידחי דהוצרך לטעמא דנדיב לב משום דצדקה ענין נדר הוא ודרשינן בפיך זו צדקה וכתיב ביה מוצא שפתיך תשמור ולכן הוי בעינן ביה ביטוי שפתים דוקא כמבואר ברא"ש פ"ק דתענית (סי' י"ג) אלא דמטעמא דנדיב לב מדמינן לה להקדש, ולפ"ז גם בפאה י"ל כן דדרשינן מעמך זה לקט שכחה ופאה ואפשר דדיינינן בה ג"כ מטעם נדיב לב, ומשה"ט אין להסתייע גם מכל הני רבוותא שהביאם הרמ"א ביו"ד (סי' רנ"ח טי"ג) שכולם כתבו דצדקה סגי בגמר לב משום נדיב לב, די"ל דהוצרכו לזה מטעם הנ"ל, אולם בלשון הרא"ש פ"ק דתענית צ"ע קצת, ועי' במהרי"ק שורש קנ"ט ענף ו' וברמ"א נסמן בטעות שורש קפ"ה)

ה) וצ"ל ליישוב הנ"ל והסבר הענין דידות אין אנו צריכין לדעת דוקא את מחשבתו שחשב לנזירות, אלא דכיון דגלי קרא דיד מהני אנו תופסין שמסתמא כך היתה מחשבתו, והא דאמרינן בנזיר דקאמר בלבו לאו דוקא אלא שאנו תופסין שכך אמר בלבו (ואפשר דגם במכחיש לא מהני