דבר אברהם - ג קמ

יסודו של רבינו אין לדון בזה כל שאינו בזא"ז אף בב"א אינו. ונ"ל דקושיית הש"ס היא מדאמר רבא עשירי ואחד עשר מעורבין ולא עשירי ותולין מעורבין, והיינו משום ששניהם קדושים, אחד משום מעשר ואחד משום שלמים מריבויא דקרא דוכל מעשר כמבואר בבכורות ס' ע"ב ומבואר שם דקרא לא מרבה אלא בקרא לעשירי תשיעי ולאחד עשר עשירי, אבל לאחר שקרא לעשירי עשירי אין האחד עשר קדוש כלל. והוא משום דכיון שתל כבר שם מעשר במניינו כהלכתו לא נתפס עוד בי"א שום קדושה ומנין אחר מתחיל, ונמצא שחלות המעשר על העשירי מעכבת את קדושת השלמים מלחול על י"א וע"ז שפיר יקשה כל שאינו בזא"ז כו' על קדושת השלמים. ויודע אני די"ל דמה שאין הי"א קדוש בזא"ז אינו משום חלות הקדושה על העשירי אלא משום דמתחיל מגין חדש בפ"ע שאין לו שייכות עם מנין העשרה שלפניו, אבל אינו מרווח ומכ"ש שאין להקשות על יסוד זה. ובר מן דין יש להשיב ולפי שאין עדיין הדברים מבוררים אצלי אניחם לאח"ז

ג) ומה שתירצת דברי הרמב"ם דדיבורו בטל מדרבה אבל מחשבתו קיימת וקיי"ל דהקמה בלב הוי הקמה והפרה בלב לא, הנה דבר חכמה אמרת ודכירנא שבהיותי בשנת תרנ"ו בפרנצנסבד נפגשתי עם אחד מתלמידיו של הגאון ר"י מקוטנא ז"ל ואמר לי תירוץ זה משם רבו ז"ל. אבל לענ"ד אינו נכון כלל, (עתה נמצאים הדברים כבר בספרי ד"א ח"א במלואים לאות י"ג סי' ט"ז ולא אחזור עליהם כאן והרוצה לעמוד עליהם יקחם משם)

אחיך הדו"ש ומצפה למכתבך. על הגליון איזה רשומות לקונטרסו הנ"ל

א) העירות על מה שכתבתי בספרי בסי' א' אות י"ד להקשות על דעת רבינו יונה ז"ל דהפקר בי"ד אינו מועיל אלא להפקיע ולא להקנות ואינו קונה עד שיבוא ליד הזוכה, א"כ מאי קס"ד בב"מ (דף צ"ו ע"ב) גבי בעיא דרמב"ח בעל בנכסי אשתו מי מעל נמעלו בי"ד כו' משום שהם תקנו לו קנין זה והרי בי"ד רק הפקיעו והקנין עושה הבעל עצמו אח"כ כשיבוא לידו ואמאי ימעלו בי"ד. וע"ז העירות דאין בזה קושיא כלל דהפקעה לא שייכא בנכסי הקדש וכלא כלום היא, ודק הוצאה לרשות אחרת הוא דאית בהו ושעי"ז הם יוצאים לחולין וא"כ לדעת ר"י קודם שיבואו מעות ההקדש ליד הבעל לא פעלה עליהם עדיין כלום תקנת חכמים לעשותם מופקרים ורק בבואם ליד הבעל פועלת תקנת חכמים לעשותם ברשותו ע"י קנינו והוו הם ממש המוציאים מרשות הקדש לרשות אחרת

הנה מש"כ דהפקעה והפקר לא שייכא בנכסי הקדש ורק הונאה לרשות אחרת הוא דאית בהו, לא כן מבואר בחולין (דף קל"ט ע"א) בתרנגולת של הקדש שמרדה פקעה קדושתייהו ומבואר בראשונים דכיון דמרדה הו"ל כהפקר, הרי אע"ג דאין כאן עדיין הוצאה לרשות אחרת מ"מ פקעה רשות הקדש מינה, ואפי' למאן דפליג התם וס"ל דכל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא היינו דוקא לענין הפקר דממילא דמשו"ה במאי דמרדה לא פקעה רשות הקדש מינה משום דלא הוו כאבודין ואין מקום להפקר בשביל זה כמבואר ברש"י שם, אבל לענין הפקעה שע"י תק"ח שפיר א"ל מצד זה דשייכא ואין תשובה ע"ז ממאי דבי גזא דרחמנא איתא כמובן. ולפי דבריך דבהקדש ל"ש הפקעה הן עוד יותר קשה האיך ימעלו בי"ד והרי לר"י לא עשו כלום, ומה שרצית לרפא על נקלה באמרך שבבוא ליד הבעל פועלת תק"ח לעשותם ברשותו כו', רואה אני שיש בזה רק סיוע להוצאה וקנין, ומי אשכחן מעילה על סיוע כה"ג

ב) ומה שכתבת לדחות ראייתי מזבחים (ס"ה ע"ב) דאין שהיי' פוסלת בעוף בין סימן לסימן דסימן השני במליקה לאו שם שחיטה עליו כלל, איני יודע מאי דיחויא הוא, והרי הכי קאמינא אם אין שם מליקה על סימן השני ה"ג אין שם שחיטה עליו, וממילא אין שהיי' פוסלת

ג) ומה שכתבת על דברי בהג"ה לאות ו' מסימן ב' דהיכא דהשיעור הוא רק משום חשיבות אצל בני אדם לא אמרי' כתותי מיכתת שיעורא, והעירות מתוס' ריש לולב הגזול שכ' דמשו"ה אתרוג של אשירה פסול דצריך שלא יהא קטן כ"כ כדי שיהא מינכר לקיחתה, ובזה הא ודאי הוי רק סבה חיצונית ואפי"ה אמרי' כתותי מיכתת שיעורא. ול"נ דמינכר לקיחתה אינו ענין בפ"ע כסבה חיצונית, והגע בעצמך מי שידו גדולה מאד עד שהאתרוג נחבא בה אפי' אם יש בו כשיעור אטו נימא דאתרוג שלו צריך שיהא גדול יותר כי היכי דליהוי מינכר הלקיחה, אתמהה. אנן הכי קאמרינן דלא מיקרי לקיחה באתרוג אלא בדמינכר לקיחתה, וממילא הרי זה רק שיעור בין ליד קטנה בין ליד גדולה, ושוב שייך בזה כתותי מיכתת שיעורא

ד) עוד העירות על דברי שם שכתבתי דלבתר דמשני הש"ס על בית דגלי קרא מאי פריך תו מנגד והא ע"כ גם בבגד גלי קרא דאל"כ אי אפשר לשום נגד שיהא טמא, ואמרת דא"כ אם נניח דאינו טמא איגלאי דאינו עומד לשריפה ושוב הוי בגד למעיקרא ולזה א"א ע"כ לומר שאינו טמא, לא ידענא אמאי ומנא פסיקא לך דכה"ג נתפיס לצד טומאה אטו משום דחומרא היא.