דבר אברהם - ג קלח

תמורה שנתפסת בשם קרבן שבה. וכאן מקום לבאר דמה שהקשית בסי' ט"ו אות ד' ע"ד הגמ' שם ט' ע"א האי בשל אחרים ה"ד וכו'. ואלא בבהמה דהקדש דעלמא וחולין דידי' מי מתפיס בדבר שא"ש, והקשית דמאי פריך מי מתפיס בשא"ש ולמה לא יהא יכול להתפיס וכי כלום הוא עושה בבהמת חבירו, הרי אינה יוצאה מקדושתה ומה בין זו להתפסת נדרים דיכול להתפיס אף בעיקר שא"ש, והארכת בתירוץ דבר זה. ולי בפשוטו ניחא, דאמנם מה שנתפסת התמורה הוא רק חידוש הכתוב, דלא מצינו התפסה רק על איסור שיאסר זה כזה אבל על ענין ממון, ר"ל בקנינים היכן מצינו התפסה, ולמשל האומר כעצים כדירים, וכדומה הנעשה הקדש בזה ז ורק האיסור שיש בהקדש נתפס אבל לא קנין ההקדש, ודבר פשוט וברור הוא. וענין חלות התמורה הוא חידוש שחידשה התורה, משום דהתפסה בקנין ההקדש לא מצינו אף בקדשי בה"ב, ורק דרך מקח וממכר הוא שיש בקדשי בה"ב היכא שמחלל ופודה ההקדש באחר, מה שאינו ג"כ בקדשי מזבח ובקדוה"ג דהא אין להם פדיון, והא דאמר בגמ' שם ה' ע"ב ולאביי אי לאו דאמר רחמנא והי' הוא ותמורתו הו"א תצא זו ותכנס זו דמשמע לכאו' דגם בלא גזיה"כ היתה חלה התמורה להפקיע ההקדש או שם קרבן מראשונה, וכמו שעמדת בזה בסי' הנ"ל אות ה', א"ש לפי דברינו, דכיון דלאביי הוי ידעינן גם בלא קרא דתמורתו יהי' קודש, שבכאן חידשה התורה שהתמורה פועלת דאל"ה אמאי לקי, אלא שהי' לנו ספק האיך כוונת התורה בחידוש זה, אם שיהא ענין התפסה שלא מצינו כלל אפי' בהקדש בה"ב או שיהא ענין חילול ומו"מ, וחידשה התורה דאף שבקדשי מזבח ובקדוה"ג לא מצינו ענין מו"מ שאין להם פדיון אבל בקרבן כיוצא בו מתחללין, כמו הקדש בה"ב שמתחלל בהקדש כיו"ב, הלא ודאי הו"א דחידוש התורה בתמורה, שיהא הקרבן מתחלל בכיו"ב כהקדש בה"ב, ולא דתמורה תהא חלה בענין התפסה, מה שלא מצינו כלל בכל הקדש שיהי' ולכן צריך קרא דוהי' הוא לגלות דחידוש וגזיה"כ שהתמורה תהא נתפסת בדרך התפסה. וכיון דחידוש הוא שחידשה התורה בהתפסת תמורה, מסברא אמרי' דכח וזכות התמורה הזאת לא חידשה התורה אלא למי ששייך לקרבן זה. וי"ל עוד דא"א דגם לאחר יש כח התמורה מעצמו א"כ בטל כל דין התמורה דהא אחד ממיר ולא שנים)

וכל בעית רמב"ח היא למי שייך כח התמורה מעצמו, אבל ודאי אף אי כח התמורה לבעל ההקדש מ"מ נעתקת זכות התמורה הזאת אף למתכפר, ובא מכח המקדיש. וכמו"כ אלו הי' שייך שהמקדיש יבא מכח המתכפר אז הי' ממיר מכחו אף שמתכפר עושה תמורה אלא דלא שייך זה במקדיש כמובן. תהו כוונת התוס' שם ז' ע"ב ד"ה שאין שכתבו וא"ת ואי זכין בהן בחייהן (הכהנים בחטאת ואשם) היכי מימר למ"ד בתר מתכפר אזלינן. וי"ל דר"ל אף בתר מתכפר ולא לאפוקי בעלים אתי. עכ"ל. דמתחילה בקושייתם סברו דהא שהכהנים היו ממירין כדמשמע מלשון המשנה אם היו זוכין מחיין היו ממירין מכח עצמם ע"ז מקשו והא בתר מתכפר אזלינן ובתירוצם מסקו דרק מכח הבעלים המתכפרין היו ממירין משום כיון דזוכים בקרבן מבעל הקרבן נעתק להם ממנו גם כח התמורה ולכן אמר במשנה שאין זוכין בהם מחיים דאי הוו זכו, הי' להם תמורה מטעם זה. ובזה מתורץ ממילא מה שהקשית בסי' י"ד אות ד' האיך היו הכהנים ממירין בהם והלה כל הכהנים שבאותו משמר משותפים בהם, שלפ"ד דהוה אתו מכת בעל הקרבן תו אין להקשות כזאת וכמ"ש בהנחה ג' הנ"ל. והא דבבכור אין לכהנים תמורה כל עיקר לר"ע דצריך שיהא כח התמורה חל משעת הקדש ויהיו ממירין לכה"פ מכח הבעלים, משום דזה לא שייך רק בחטאת ואשם דהיו זוכין מצד הקדש וקרבן הבעלים ומכחו היו באים, אבל בבכור זכייתם לא מיד בעלים בא להם רק מזיכוי דרחמנא, ובאת רק לומר דבשביל זה יוכלו להמיר מכח עצמם, וזה א"א משום דלא חלה תמורה בביתם. וא"כ שפיר פריך רבא דאי מקדיש עושה תמורה א"כ יהיו צבור ושותפין עושין תמורה בשהקדיש רק אחד מהם, דכל הצבור והשותפין מכחו באים ולא מכח עצמם, וא"כ יוכלו להיות מפי' אלף לא נכנסו תחת המיעוט דשנים לא ימירו, דלא מכת עצמם הם ממירים ורק מכח ממיר אחד. והיכי סתים לן במתני' דהצבור והשותפין אין עושין תמורה, דהא בשהמקדיש אחד נעתק גם להם זכות התמורה מכחו. ולפ"ז א"ש בם מאי דקבעי אח"כ מאי הוה עלה (שהעירות ע"ז שם סי' י"ד אות ט') משום דאפשר דרמב"ח לא ס"ל כלל סברת רבא שבכל אופן צריך להיות נמסר כח התמורה ממקדיש למתכפר וכלל כלל לא יוכל המתכפר להמיר אי מקדיש עושה תמורה. וא"כ אין קושיא עוד מהא דסתים במתני' שהצבור והשותפין אין עושין תמורה. ומה שרצית להוכיח (בסי' י"ד אות ד') דהלמוד שצבור ושותפין אין עושין תמורה הוא, דבעינן דהקרבן יהי' קרבן יחיד, ולא דלשנים אין כת התמורה, מהא דלק' ד' כ' ע"א דפריך התם אלא מעתה (דלהכי הקדיש נקבה לעולתו קדושה קדוה"ג ועושה תמורה משום דמצינו נקבה בעולת העוף) כ"ג שהקדיש פרה לפרו תיקדוש דהא איכא פרת חטאת ומשני קדשי בה"ב היא ואין קבה"ב עושין תמורה. ואמאי לא משני דקרבן צבור היא ואין תמורה בצבור, אלא ע"כ דזהו רק דין בקרבן ולא בהממירים ופרה אינה כקרבן, ושותפות הצבור בה הוא רק כענין ממון. עכ"ל בקצרה. ואין אני רואה כל ראי' מזה, דהא בעולת העוף פשיטא שאין תמורה, דיצאו עופות ומנחות ואפי"ה אמר ר"ש (לפי"מ דקס"ד השתא) דמפריש נקבה לעולתו עושה תמורה דאיכא שם עולה עלי' גבי עולת העוף, אף דבעולת העוף עצמה אין תמורה נוהגת, משום דאנן רק בעינן שתיקדוש