דבר אברהם - ג קלז

כמלקט שבלים אחרי הקוצר ואציע בזה דברים אחדים שנתעוררו אצלי מתוך עיוני בדבריך ובהסוגיא התמורה הנ"ל ועל פיהם יסורו בה מוקשים הרבה שעמדת עליהם גם בדבריך, ועל ציר ארבע ההנחות המוצעות בזה יסובו כל דברי

הנחה א) דמיעוט צבור ושותפין מתמורה פירושו, רק דכת ודין התמורה יכול להיות לאחד ולא לרבים, אבל אין זה מיעוט (אף לפי הלימוד ממעשר) בהקרבן עצמו, דקרבן כזה שהוא של צבור ושותפין אינו בתמורה וכמו שהעלית אתה בדבריך

ויסוד איתן לזה מהא דפסק הרמב"ם שהצבור והשותפין לוקים אם המירו בקרבנם. ואם הי' המיעוט על הקרבן עצמו שלא יהא בו תמורה, ודאי לא הי' גם מלקות בתמורה כזו כמו שאין מלקות בקרבנות של עכו"ם וקרבנות בה"ב או עופות ומנחות

ב) דכל היכא שכל יחיד ויחיד מהרבים או מהשותפים אין לו יכולת התמורה, בשביל איזה טעם שיהי', אז אפי' ימירו כולם ביחד, ע"י נתינת רשות או ע"י שליח אין זה תמורה, דהואיל דכ"א בפ"ע לאו בר תמורה לא יועיל גם קבוצם, ולא כמו שתפסת אתה וכן בס' בית הלוי, לענין החסרון שיש בשותפין (גם בלאו מיעוטא דקרא) משום דהוי כממיר בחצי', דאם היו נותנים רשות לאחד להמיר היתה התמורה נתפסת, וטעמא משום דלא דמי להקדש של שותפין דקדיש קה"ג, דהתם גם כל אחד בלא חבירו שפיר מקדיש הוא על חלקו ורק משום דחצי בהמה אינה ראוי' להקרבה משו"ה אינה נעשית קדה"ג ולכן כשהבהמה מוקדשת כולה ע"י שניהם ש"ד, אבל בתמורה שכל אחד ואחד מהרבים והשותפין אין לו כלל - מאיזה טעם שהוא - כח התמורה כל עיקר, א"כ מאי תיהני הצטרפותם

ג) דהא דאמרי' שאין דין תמורה רק בשכח התמורה יהא שייך לאחד ולא לשנים, הוא רק היכא שלשנים יהא דין תמורה מכח עצמם אבל אם כח התמורה שייך בעיקרו רק לאחד ורבים אך מכתו או מגרמי' קאתי אין זה נכנס תחת המיעוט הזה. [וזהו גם כוונת התוס' (יומא נ' ע"ב ד"ה אחיו) שהבאת בסי' י"ד אות ו' דכיון דאיכא כ"ג שמתכפר מקיבעא אחיו הכהנים המתכפרים מקופיא רק מכחו באים ומגרמי' הם מתכפרים וגם זכות התמורה משלו בא להם - ולכן אין זה ממועט מהא שלא יהו הממירין שנים] ודוגמא לזה, דאם אמר בעל הבהמה כל הרוצה להמיר בבהמתי יבא וימיר ודאי דגם מאה אנשים יוכלו להמיר בבהמתו, דכמו שבעל התמורה עצמו יכול להמיר אפי' מאה פעמים, כמו"כ אפי' מאה יכולים להמיר מכחו

ד) עיקר החילוק שבין ממיר למחליף, שכוונת המחליף היא על עצם הקדושה, שרוצה להמיר עיקר הקדש הראשונה בשני', והראשונה תצא לחולין, וממיר הוא לא על שם הקדש שבראשונה רק על שם קרבן שבה, ר"ל דאז הי' הקרבן הראשון בהתמורה שרוצה עכשיו להכניס את השני' לקרבן תחת הראשונה אבל ההקדש ישאר בשתיהם. וא"כ בין בחליפין ובין בתמורה הוא ענין של תצא זו ותכנס זו, רק שבחליפין תצא לגמרי מהקדש לחולין ובתמורה תצא מקרבן לקדוה"ג בלבד. (ועפי"ז, דברי הגמ' תמורה ה' ע"ב דאמרי, שם ולאביי א"ל דא"ק והי' הוא וכו' הו"א תצא זו ותכנס זו, מרווחים יצאו, משום דגם בממיר, לא רק במחליף, יש ענין תצא זו ותכנס זו, וסרה איפוא הערתך בסי' ט"ו אות ו' דקרא בממיר כתיב, ונדחקת שם בזה) והא דאמר בגמ' שם ד' ט' ע"א דאי כתב לא יחליפנו ולא כ' ולא ימיר הו"א מחליף הוא דלקי דתצא זו ותכנס זו היא אבל ממיר דתרווייהו קא מקדיש לא לקי, שפיר קאמר, משום דהו"א דרק במחליף שרוצה להפקיע את עיקר הקדש ולהוציא לחולין הוא דלקי אבל בממיר דתרווייהו קא מקדיש ורק דבשם קרבנו רצונו שתצא זו ותכנס זו אימא לא לילקי

וזה יצא ראשונה, שע"פ ההנחה הראשונה והשלישית מתבארים היטב דברי רבא שם דף י' ע"א על בעית רמב"ח אי מקדיש עושה תמורה או מתכפר עושה תמורה, דפשיט לה רבא מהא דהצבור והשותפין אין עושין תמורה וא"א דמקדיש עושה תמורה, א"כ מנינו צבור ושותפין עושין תמורה וכגון דשוו שלית לאקדושי, שהקשית על זה בסי' י"ד אות ט' דדילמא איה"נ שהיחיד עושה תמורה לפי שאינו נידון בהמקדיש אחד כקרבן ציבור לגבי תמורה, אבל צבור הלא אין עושין בו תמורה

וע"פ הדברים הנ"ל, הביאור כך הוא, דהבעיא היא למי שייך בעיקרו כח התמורה אם להמקדיש או להמתכפר. דלשניהם ודאי א"א משום דכח התמורה יכול להיות רק לאחד, ונראה שהספק הוא אם התמורה נתפסת בההקדש של הבהמה וא"כ המקדיש שעל פיו באה הקדושה צריך הוא להיות בעל התמורה, או שנתפסת בשם קרבן שבה, וא"כ המתכפר שהוא בעל הקרבן הוא הממיר. (ואף שאמרתי בהנחה ד' שבזה גופא חלוקים ממיר ומחליף, שהממיר רצונו על שם קרבן והמחליף על עצם ההקדש, וא"כ עפי"ז יהי' ג"כ חלוקים ממיר ומחליף בשייכות התמורה ומאי קמיבעי' לי', ז"א, דמה שאמרנו הוא רק, שכך רצון עושה התמורה או החליפין. אבל התפסת התמורה אינה נגררת אחר רצונם ונעשית בודאי בשניהם, בממיר ומחליף בדרך אחד. וזה עצמו מיבעי' לי' לרמב"ח אם התפסת התמורה שחידשה התורה נעשית כדרך חליפין היינו שנתפסת בהקדש של הראשונה, או בדרך