דבר אברהם - ג קלה

אביאנה סה להראות כי תירוצנו, שיבוא להלן, יצלח לכל הפירושים הנסבלים בדברי התוס' הנ"ל והוא, שנוכל לפרש דס"ל להתוס' דודאי גם בלא מיעוטא דקרא לא הייתי אומר שהכהנים יזכו בממון הקדש בלי פדי', רק שהייתי אומר שזכות הפדי' שייך רק להם ואין אחר יכול לפדות דהם זכו בו ורק שצריכים לפדות להפקיע ממון הקדש ממנו (ולא הי' אחר יכול לפדות אפי' בשוי' ומכש"כ על שוה פרוטה. דהכהנים הם הבעלים) ובא המיעוט, דבעולת הקדש לא זכו כלל בעור והוו אינהו לגבי פדי' ככל אדם. ולפי"ז קושית התוס' מובנת בפשוטה, דהא כל זכות הכהנים הוה שהם היו הפודים ולא אחר, אבל פדי' ודאי בעיא, ולאחר שחיטה הא א"א לפדות דבעי העוה"ע

ואחר שביררנו דבריהם עכשיו נאמר כי באתה פירוש שנאחוז בכוונת קושיתם עולה ארוכה לה מהא דקיי"ל דמפרכסת ה"ה כחי' לכל דברי' ואיתא בהעמדה והערכה. ומתחילה נחזי לפי שני הפירושים הראשונים דהעור לא הי' צריך פדי' כלל, אי לא מיעט קרא, שקושית התוס' רק, או משום דלאחר שחיטה א"א בהעמדה והערכה ונפסל הזבח ואיך יזכו הכהנים בעורה. ולפי הנ"ל הא שפיר אפשר גם לאחר שחיטה וזריקה בהעוה"ע בעודה מפרכסת והזבח עדיין לא נפסל וזכו הכהנים בעורה דלאחר זריקה הוא. ומזריקה ולהלן לא איכפת לן עוד אם יפדו או לא יפדו ויפסל הזבח, או דקושייתם היתה דתיכף משנשחטה כבר נאסר העור משום קדשי בה"ב שמתו שעדיין לא זכו בו כהנים קודם שחיטה וזריקה והי' צריך פדי', וא"כ שוב איך יפקע איסורא דרביץ על העור וכמ"ש. וע"פ הנ"ל הן גם לאחר שחיטה וזריקה כ"ז שמפרכסת דאיתא בהעוה"ע, לא נאסר עדיין העור. ומשום ממון הקדש הלא כהנים זוכין בו בלאו מיעוטא דקרא, ומשזכו בו לאחר זריקה אין זקוק עוד לא לפדי' ולא להעוה"ע ולא רביץ שום איסור על העור. וע"פ ב' הדרכים האלו בכוונת דברי התוס' אם רק מצאנו שאפשר לפדי' להיות גם אחר זריקה ולא נאסרו עוד אז הבהמה או העור כבר יצאנו מקושיתם מבלי שנצטרך לאוקמי קרא בפדאום אחר זריקה, דאנו צריכים בזה רק אפשרות הפדי', ואך באופן הג' שהבאתי לפ' כוונת התוס' דודאי גם בלאו קרא היו צריכין פדי' אלא שאמרתי שזכות הפדי' רק לכהנים, וא"כ הלא צריכין פדי' בפועל, נצטרך כבר לומר שצריך קרא לענין לפדותה בעודה מפרכסת אחר זריקה שלא תהא זכות הפדי' הזאת מסורה לכהנים, ותו לא מידי, ורק אחת אעיר שעפ"ז צ"ל דר' ינאי יסבור כראב"ש לקמן בזבחים דמשראוי להפשט כבר זוכין הכהנים, אע"פ שלא הופשט העור, ואמנם אפשר לדון שגם אליבא דרבי תיתי ספיר, דלא פליגי רק בנפסל הזבח קודם הפשט, ואין להאריך עוד

ובעיקר הקושיא על דברי התוס' תולין קי"ז נ"ל לתרץ, דבאמת צריך להבין האיך חל הקדשו אפי' על העור, דאף שאינו ממון מזבח כמו הבשר וגם כהנים אכתי לא זכו בי' וכפירש"י בזבחים, מ"מ הא גם לו אין כל זכי' בו וא"כ לאו שלו הוא, ולזה צ"ל דס"ל לר' ינאי דטוה"נ ממון, וכיון דאית לי' טובת הנאה בהך עולה לתתה לכל משמר שירצה. ממונו הוא להקדיש, ואי דתיקשי א"כ תיקדוש כל העולה, ז"א, חדא דאיכא למימר דלגבי ממון גמור של מזבח לכו"ע טוה"נ לאו ממון היא, ועוד דהא אין לו בה טוה"נ רק כפי חלק העור, דבשר בכל אופן ובכל משמר למזבח, ורק על חלק הכהנים שהוא העור אית לי' האי טוה"נ, וכיון דאתינא להכי, דטעמא דר' ינאי מה דתפיס העור מדאורייתא משום דס"ל דטוה"נ ממון (ומ"ד דתפיס גם בשר נ' דהוא רק באומר הרי עלי ומשום גורם לממון וכר"ש, אף שגם בגורם לממון הסברא נותנת דלגבי ממון גמור של המזבח לא כל הימנו להפקיעו) א"כ לדידן דקיי"ל טוה"נ לאו ממון, גם על העור אין חל ההקדש מדאורייתא ושפיר כתבו התוס' דעל העור רק מעילה מדרבנן. וביותר, דעולא, שאליבי' קיימו דבריהם בחולין, אית לי' בהדיא בקידושין דטוה"נ אינה ממון גבי מקדש בתרו"מ, ומה שכ' הרמב"ם (פ"ה מה' מעה"ק ה' כ"א) התפיס עולתו לבה"ב וכן המקדיש נכסיו והיו בהם זכרים שדינם שיקרבו עולות אין עורותיהם לכהנים שנאמר עולת איש פרט לעולת הקדש, אע"ג שהרמב"ם פסק טוה"נ אינה ממון, צ"ל דמתפיס עולתו אינו רק מדרבנן ואין העור לכהנים, ועיקר קרא אתא למקדיש נכסיו והיו בהם זכרים, דתחילת הקדשו הוא ויכול להקדיש, ומדי עמדי בדברי הרמב"ם הללו ראיתי שהרב בעל לח"מ נתקשה בם מאד. דכאן משמע שרבנו פוסק במקדיש נכסיו והיו בהם זכרים כר' יהושע האומר שהם עצמם יקרבו עולות משום דאדם חולק הקדשו ודעתו דכל שראוי למזבח יהי' למזבח, וכן בזבחים ק"ג ע"א מוקמינן האי אוקימתא דמקדיש נכסיו אליבא דר' יהושע ואמרי' שם ואפי' לר"י דאמר וכו', אבל עור תפיס (בקדושת בה"ב משום דאינו ראוי למזבח) ובפ"ה מה' ערכין וחרמין פסק בהדיא כר' אליעזר דסתם הקדשות לבה"ב דבמקדיש נכסיו והיו בהם זכרים דינם כמתפיס תמימין לבדק הבית שימכרו לצרכי עולות ויקריבו אותם עולות משום שכל הראוי למזבח אין יוצא מידי מזבח לעולם, והדמים יפלו לבה"ב. ואיך מזכה רבנו שטרא לבי תרי, עי"ש בלשונו

והנה מה שהחליט הלח"מ שרבנו קאי הכא כר"י בנוי על ג' יסודות, אף שהרב לא הזכירם כלום, היסוד הראשון לשון הרמב"ם במ"ש שדינם שיקרבו עולות, דאילו לר"א מתחילה נפדין ואח"כ יקריבו אותן עולות, ושני לו דבגמ' משמע דהך אוקימתא דפרע לעולת הקדש במקדיש נכסיו אליבא