דבר אברהם - ג קכו

דרבנן לשני ראשים. מהם שעיקר התקנה הוא ההפקר וההפקעה וקנית הקונה הוא רק היוצא והמוכרח מזה, כמו, למשל, תקנת השבים במריש לקנות ע"י שינוי החוזר, ומהם להיפך, שעיקר התקנה הוא הקנין של הקונה, וכיון שאמרו חכמים שקנין כזה או קונה כזה, או ממקנה כזה - יקנו הרי ממילא מסתעף הפקר והפקעה מן המקנה שהוא מדאורייתא. ובגוונא דא הפקר הוא סבה מן הקנין, ובהקנות הדבר מדרבנן יצמח ההפקר דאורייתא

והשתא נחזי אנן בהך דלולב הא ההפקר וההפקעה מן הקטן שהגיע לעונת הפעוטות, ג"כ תלוי' בהקנין שקנה הזוכה מדרבנן, וכגוונא בתרייתא שהבאנו, ולכן בשעה שכבר קנוי לגמרי, מדרבנן, אין לומר שוב שיזכה אח"ז לגבי דאורייתא מן ההפקר, דדבר שהוא כבר של אדם לא שייך בו עוד קנין, ונמצא שכיון דשלו הוא לגמרי, אף שלגבי דאורייתא עוד צריך זכי' מן ההפקר, לא יוכל הקנין לצאת לפעולות דכבר שלו הוא מעיקרא ואין אדם קונה בשלו, ואין לומר דלישתקיל מיני' הקנין דרבנן כדי שיקנה מן ההפקר, משום שכל עיקר סיבת ההפקעה מן הקטן הוא קנינו שקנה אותו הקונה מדרבנן, ואם נחזי כנטול מכאן חלות הקנין דרבנן, לא נפקיע ממילא מן הקטן כלל, דלמה נפקיעו, [אולם במקום שיש מקנה, ורק הקנין בעצמו הוא מדרבנן, כמו באגב והדומה לו, הקנין דרבנן משוי שלא יוכל עוד המקנה לחזור, וממילא כשבא אח"כ ליד הקונה הוא קונה מכת המקנה מדאורייתא והקנין דרבנן נחשב אז כנטול, וחל שם קנין בזכיתו בעת בואו לידו. משא"כ בקטן שאין מי שיקנה מדאורייתא וצריכינן ע"כ למיתי עלה מטעם זכי' מן ההפקר, וכיון שכבר שלו הוא, אין אדם עושה קנין וזכי' במה שכבר שלו] אבל בתקנת השבים בשינוי החוזר ההפקעה מן הנגזל היא תחילת התקנה, וא"כ כשהוא ביד הגזלן, דל אז מהכא מעשה הקנותו דרבנן וקונה מדאורייתא כזוכה מן ההפקר

אמנם לפ"ז עוד יש תחבולה לצאת בלולב בנותן לפעוטות, היינו שיפקיר אותו אחרי קניתו מן הקטן שמדרבנן כבר הוא בעלים עליו להפקירו, והוא הלא רק צריך להפקיר הקנין דרבנן שיש לו בו, ויחזור ויזכה בעצמו מן ההפקר. וגם בשלא יעשה זאת, עוד יש לחקור אם רק מדרבנן לא יוכל לקנות לגבי דאורייתא מן ההפקר. או לא יהא שייך כאן קנין גם מדאורייתא, אך בכל אופן שפיר כלל הרמב"ם במשמעות לשונו גם קטן שהגיע לעונת הפעוטות

בסי' ב' אות ב' הבאת ראי' דשהי' בין סימן לסימן בעוף אינה פוסלת (אף לדעת רש"י שפוסל במיעוט בתרא) מהא דבזבחים (ס"ה ע"ב) מבואר שבחטאת העוף לכו"ע וגם בעולת העוף לרבנן מולק סימן ב' אחר ששהה והמליקה כשירה, ומליקה במקום שחיטה היא, ומוכח דעל סי' הב' בעוף לא אמרי' חדא שחיטה היא. לדעתי אין ראי' מהתם, דהנה הא דפוסלת שהי' במיעוט בתרא לדעת רש"י, וכן בין סימן לסימן אי נימא דפוסל, הוא רק אם יהי' שם שחיטה על המעשה שלאחר השהי' אמרינן אז דכולה חדא שחיטה היא, אבל אם יקרע בצפרניו או יתיז צוארו לית לן בה [וכמבואר ברש"י בחולין, ויש מקום עיון בשוחטו להמיעוט בתרא במחובר אתר שישהה מה דינו] וא"כ, הא מה דעל מליקה שם שחיטה הוא רק על כמה שצותה התורה למלוק וחידשה שזה הכשרה כשחיטה, אבל סי' הב' שאינו בכלל מליקה, לא מיבעי בחטאת העוף שא"צ כלל למלקו לא הוי כלל שם שחיטה עלי', וכמתיז בגרזן או קורע בצפורן לאחר שחיטה דמי, אלא אפי' לרבנן בעולת העוף, כיון דקסברי דסימן הב' הוא למצות הבדלה בעלמא ולא מדין מליקה לא הוי ג"כ שם שחיטה והכשר שחיטה על מליקתו. וזה מדויק גם בלשון רש"י ז"ל שם בזבחים שכתב: אבל שם מליקה אינו חל אלא על הראשון

בביאור דברי רש"י חולין כ' ע"ב גבי וכי מתה עומד ומולק. הנה במה שתמהו עליו הרשב"א והר"ן נראה שגם הוא מפרש כמותם וכן הוא בהגהות שמ"ק לחולין שהגיה בלשון רש"י: "דהא האי עוף בחד סימן מתה", ר"ל האי עוף שנחתך בו מפרקת ורוב בשר, ומה שדקדקת אמאי כתב ולמה מעכב שני ולא כ' למה מועיל שני. ניחא בפשוטו, דהא אפשר לחלוק ב' הסי' כאחד ויהא באמת צריך לעשות כן משו"ה מפרש דהקושיא היא אמאי מעכב שני

שם אות ו' בהגה"ה רצית ליישב תמיהת המהרש"א ע"ד רש"י ויבמות ק"ג ע"ב) במאי דמפרש קושית הגמ' ממטלית דאי נימא כתותי מיכתת לא שייך לידון בו רובו ככולו, דמאי סניא לי' לרש"י ז"ל לפרש דאפי' אם יכנס כולו הא כיון דכתותי מיכתת אין בו ג' על ג', והיא תמי' עצומה. ואמרת שם לחלק בין היכא דהשיעור מצד הדין ובין היכא דהשיעור הוא מצד חשיבות אצל ב"א, והנה אף כי החילוק הזה טוב בעיקרו, אך מי זה ימידה ויערכה דבסנדל לא הוי טעם השיעור משום חשיבות אצל ב"א, ולהיפך דבמטלית נמי לא הוי השיעור מצד הדין. וכמו שפקפקת שם בעצמך דקשה לסמן הגבולים. וגם לעיקר הסברא נראה לכאורה סתירה מדברי התוס' ריש לולב הגזול שכתבו דמשום הכי אתרוג של אשרה פסול דלכה"פ צריך שלא יהא קטן כ"כ כדי שיהא מינכר לקיחתה, ובזה הא ודאי הוי השיעור רק סבה חצונית ובכ"ז אמרינן בי' כתותי מיכתת שיעורא

ואשר לזה נ"ל בטעמו של רש"י ז"ל, דהנה בשתי וערב, שהשיעור בו לטמא בנגעים הוא בכדי