דבר אברהם - ג קכא

עיין בתוס' יבמות נ"ב ע"ב לכן אם שניהם מודים לא הוה יבום גמור ועיין כתובות דף ( . ) ע"ב גבי לא שהה כדי ביאה ובירושלמי גיטין פ"ז ה"ט אך כל זה רק בקדושין (ז) דגבי קדושין העדים הם עדי עצם (ד) ושני גדרים אחד שעושה הדבר לקדושין והפני שנעשה מקודשת אבל בגרושה עם (ד) אין צריך זה ולכן מהני אף ס' (ספק ז) אם נבעלה ודאי הוה קדושי ודאי כמש"כ הרמב"ם ז"ל בהל' גרושין פ"ו ובאמת זה לא מצינו מפורש בגמרא עיין יבמות דף י"ד ע"ב עי"ש בזה אך הרמב"ם ז"ל בפ"א מהלכות גרושין דייק מקרא דושלחה מביתו דאם לא שלחה הוה זה כמו נשואין חדש עיי"ש והרבה יש להאריך בזה ועיין מש"כ הרמב"ם בפה"מ עדיות פ"ד ה"ז (משנה ז' ז) ע"ש יש מפתח גדול (ד) ור"ל דרק היכן דדרשינן יהי' לשם זנות אבל אם צריך לשם קדושין מפורש לא מהני כלל וזה כלל גדול ואכמ"ל. תה ר"ל הירושלמי פ"ז דגיטין דהוי כא"א ודאי ור"ל כביאה ודייק מדנקט בפונדקי אבל בביתו הוה א"א מחמת דהוה גדר חופה ואכמ"ל אך אני הארכתי דהני שדרים עפ"י ערכאות הוי בגדר פלגש ואף דלא הוי קדושין זה רק גדר אישות א"א אבל גדר קנין יש להם דהאשה כיון דביתם יחד ויש באשה שני גדרים קנין לו ואיסור על אחר בא"א וכאן רק קנין לו ומ"מ אסורה לאחר בגדר קנין של אחר וזה ראי' משיטת הרמב"ם דס"ל בהל' אס"ב דגבי שפחה ליכא לאו ומ"מ מבואר ביבמות (דף נ"ח ע"א) דשפחה חרופה הוי חייבי לאווין אף למ"ד דלא שחררה כלל ומה הוא הלאו וצ"ל דכאן דהתורה התירה לו עכ"פ יש לו בה קנין לא בגדר א"א רק קנין יש וכן מוכח בקדושין דף כ"ב גבי יפ"ת כיון דהתירה התורה ואין הפירוש כרש"י ז"ל רק דיש לו בה קנין ונ"מ דאם (ד) העיד (ז) במלחמה אסור לישראל אחר וכן ר"ל בסנהדרין דף נ"ז ע"א ועיין ברמב"ם בהל' מלכים בזה לכן בלא גט א"א להתירה כלל ואכמ"ל. יוסף

איברא דמה שמחדש הגאון ז"ל בהגדרת הקנין שבאשה שמתחלק לשני ענינים קנין לו ואיסור על אחר כו' היא דרך חדשה שכבש לעצמו, וכן ישנם עוד איזה דברים שיש לגמגם בהם אבל נתתים בעינם והמעיין המעמיק יבחנם ויקרבם או ירחקם

הגאון מוהרח"ע גראדזענסקי מווילנא ז"ל כתב בקצרה שלא כל המקרים שוים בחדא מחתא ובמקום עיגון שא"א להשיג גט דעתו נוטה להקל. (איני זוכר היטיב אם זה בדרך כלל או רק במקרים ידועים) הגאון מוהר"א כהן ז"ל מדווינסק (שהי' ממלא מקום הגאון מוהר"ר מאיר שמתה ז"ל) ערך בזה קונטרס ארוך בפלפולא ומסיק שיש להתחסם הרבה בהיתר אלה הפלגשים שע"י נשואי אזרחים בכל אחת בפ"ע שאם תבא לינשא בחו"ק מהראוי להצריכה היתר מיוחד עפ"י דו"ח מן הרב שבמקומה שיתברר לו איך היו נשואיה וידון עלי' לפני ג' רבנים מובהקים ורק בהסכם ג' רבנים מובהקים יתירוה ובמקום שיש להם אונס שלא לעשות חו"ק בודאי מן הדין יש חשש קדושין

מאמריקה קבלתי מכתב מרב גדול אחד בתורה (לא אביא את שמו שמא הוא חפץ בעילומו) שלא נודע לו (עוד) מהלכה למעשה בזה ולא הרהיב איש להקל מתוך שמדמין כו'. כמו"כ כתב לי' הגרי"ל צירלסאהן (נ"י) ז"ל אבד"ק קישינוב (שהיא עיר ומדינה המרובה באוכלסי ישראל כ"י) שכך מורה ובא וכך נעשו מעשים בבד"צ להצריך גט. ולעומת זה כתבו כמה רבנים שדעתם נוטה להקל

ב) רוב המו"מ סובב הולך על ציר אחד עד כמה יש ידים לאומד שהזוג הנידון (בכל מקרה או שדרה ידועה) חש לבעילת זנות ועד כמה יש לדון בהם אחרי אומדן דעת זה חזקה דאין אדם עושה בב"ז ומרבים להביא דברי האחרונים ז"ל ודיוקים בהם. גם כת"ר בקונטרסו אסף וקיבץ מדבריהם ונפגש בסתירות לא לבד מגברא אגברא אלא גם מחכם על עצמו, לדוגמא כת"ר הביא בקונטרסו דברי המל"מ פ"י מגירושין משם הרדב"ז שאם פירסה נדה ונתייחד עמה בפני עדים ואפילו ראינו שנבעלה לא חיישינן שמא לשם קדושין בעל דהא לא שייך לומר אין אדם עושה בב"ז דמאן דעבר על איסור כרת לא חש לבעילת זנות, ולעומתו מביא כת"ר משו"ת רי"ט צהלון באחד שגירש את אשתו ונתחרט ובא שוב לביתה בליל יוה"כ ונתייחד עמה בפני עדים דמסתמא צריכה גט אף שהי' ביוהכ"פ שזה פריצות גדולה (אין הס' תחת ידי לעיין בו) ולא עוד אלא שמצא שהרדב"ז גופי' דבריו סותרים זא"ז דבמקום אחד הורה להיתרא ובשני תפס לאיסורא, ואפי' אם לא יבא כת"ר למשכוני נפשיה ליישוב הסתירה בדבריו, הן יודה דבדבר כזה שיסודיו בשיקול הדעת כעין שודא דדייני הסתירה היא יותר פלא הכא מאי קא סבר והתם מאי קא סבר. ובאמת שכיון שתלוי באומד הדעת אם הנידון חש לב"ז הרי לא כו"ע בחדא מחתא נחיתו והכל לפי מה שהוא אדם ומכאן הפנים השונים להיתרא ולאיסורא. ואמנם לא אכחד מכת"ר שמה שמביא משם הרדב"ז ח"א סי' רע"ז לא מצאתי שם דבר, איברא שגם הבאה"ט הביא כן משמו בסי' רע"ז אבל חוששני שט"ס הוא ואפשר שמקור הדברים בספר אחר) והלכך בהכרח לצרף אומדן דעת בכל מקרה הבא לפנינו וזהו הדבר הקשה מחד להורות באיסור א"א מאומד. לפי"ז השאלה מתפרדת לפני ראשים עקרים, לאלה שאינם דשים בעקב דרישות הדת ורק ממעין אונס עדיין לא עשו חופה וקדושין כדמו"י, ולאלה שפורקים עול תורה ומצות או אינם יודעים כבר כלום מזה, והדעת נותנת שבאלה שמסוג הראשון שייך לדון חזקה זו דאאעבב"ז (אם לא דנימא שאינם יודעים כלל דאשה נקנית בביאה כמ"ש בשאג"א), ובאלה שמסוג השני לא, ובכל מקרה