דבר אברהם - ג קטז

כתבו לכם תורה שיש בה שירה זו ולא יצא משום ההיא מקבת דכתב בה אביו. אפ"ה זהו רק לחיוב הכתיבה אבל לחיוב הלימוד מדקאמר רחמנא כתבו לכם השירה ולמדה את בני ישראל שפיר איכא למימר דמצות לימוד היא רק על השירה לחודא

ואולם דברי השאג"א לא מבוררים לי עדיין. דעלה דהלוקח ס"ת מן השוק כחוטף מן השוק מנחות ל' אמר רב ששת אם הגיה אפי' אות אחת מעלה עליו כאלו כתבו, וכ"פ הרמב"ם שם ה"א וכל המגיה ס"ת ואפי' אות א' הרי הוא כאלו כתבו כלו, ומפשטות הדברים והמשכן משמע דיוצא ידי מצוה כהלכתה, וא"כ כשהניח לו אביו חלק מס"ת והוא גמרו אמאי לא יצא. ודוחק לומר דזהו רק בלוקח ס"ת שהוציא ממון ע"ז ולא הניחו לו אבותיו דמ"ש והרי העיקר הוא מה שהגיה והכשירה, והרמב"ם לא קאי כלל אלוקח. וגוף הדין הלוקח ס"ת כחוטף מנוה דמשמע דקיים אלא שאינו מן המובחר, עיי' טוש"ע יו"ד סי' ע"ר ובאחרונים, חוכך אני לומר דלא מיירי במי שכתב ס"ת לעצמו ואח"כ מכרו דזהו ספר דמצוה של חבירו והאיך יצא בה הלוקח שנית, אלא מיירי שכתב כבר המוכר ס"ת אחד לעצמו ויצא י"ח ואח"כ כתב שנית או כתב לכתחלה למוכרו דבכה"ג הרי הוסיף הלוקח ס"ת אלא דלא טרח בכתיבה ומכיון שהגיה אות א' יש כאן גם כתיבה, ועיי' בתוס' מנחות שם ד"ה אם הגיה ועפי"ז יש כבר מקום לחלק בהניחו לו אבותיו בין כתבו אבותיו ספר א' או יותר לענין הגיה בו הבן. והרמב"ם שסתם הדברים בודאי קשה לומר כן לדידי'. ובכוונת דברי התוס' נראה דרצונם לומר דאם הגיה ספר של חבירו אינו יוצא בזה שהרי למצוה של חבירו הוא עומד ורק בלוקח שעומד למצוה דידי' [ומכש"כ לפימ"ש דמיירי בספר שני של חבירו] יוצא ידי כתיבה ע"י הגהתו. ומה שקשה ביותר הוא, שהרמב"ם פ"ג ממלכים ה"א כתב. בעת שישב על כסא מלכותו כותב לו ס"ת לעצמו יתר על הספר שהניחו לו אבותיו כו', אם לא הניחו לו אבותיו או שנאבד כותב שני ס"ת, והוא סותר למ"ש בהלכות ס"ת שאף ההדיוט אע"פ שהניחו לו אבותיו מצוה לכתוב משלו, וכבר עמד ע"ז הכ"מ וכו' דיש לדחוק ולומר דמלך שאני שכבר כתב אחד לעצמו לשמו ולכן בשני שחייב כהדיוט יוצא בשל אבותיו. דבפשוטו הי' נראה דסבר הרמב"ם דהא דרבה דאעפ"י שהניחו לו אבותיו מצוה לכתוב משלו הוא רק למן המובחר אבל מעיקר המצוה אינו חייב לכתוב עוד כשיש לו משל אבותיו, ולכן בהלכות ס"ת ששם מקור הדברים כתב נמי להא דרבה והכא דמיירי רק בס"ת השני של מלך וחיוב ההדיוט הוא רק באגב לא הזכיר להא דרבה וסמך אהא, אבל דבר חדש הוא שלא נקטוהו הפוסקים. ולענין הקושיא בנדרים י"ל בפשוטו דהא דאין כותבין פרשיות הוא רק לפי האמת שניתנה תורה לכל ישראל אבל לפי ההו"א בדריב"ח שלאו ניתנה תורה אלא למשה ולזרעו ולכל ישראל רק השירה הזאת שפיר הי' מותר להם לכתוב רק פרשת שירה דשייכא להו ולכן שפיר קאמר דילמא השירה לחודא משא"כ למסקנא

ב) בשו"ע יו"ד סי' רפ"ג ס"א מותר לדבק תורה נביאים וכתובים בכרך אחד כו' ואין קדושתם כקדושת ס"ת אלא כחומש בעלמא, וכ' הש"ך בטעמא דכל יתר כחסר דמי, והוא מרמב"ם ספ"ז מס"ת מותר לדבק כו' כרך זו כו' אין קדושתו כקדושת ס"ת כו' דין היתר כדין החסר. ויש לי להסתפק לפי"מ שהובא ברמ"א או"ח סי' קמ"ג ס"ד משם הר"ן שאם חומש אחד שלם בלא טעות יש להקל לקרות באותו חומש אע"פ שיש טעיות באחרים, וכ"ה בחי' הרשב"א לגיטין נ"ט מובא במג"א דהא הטעם דאין קורין בחומשין הוא רק מפני כבוד הצבור והכא מותר כיון שכולם יחד אלא שיש טעות באחד. ובזה יש להסתפק לדעת הרמב"ם שדין היתר כדין החסר אם יש לחשוב את החומש הפסול שיש בו טעיות לגבי החומש הכשר כיתר, דכיון שהוא פסול אין בו קדושת ס"ת והוי כיתר לגבי הכשר כדין נביאים וכתובים לגבי ס"ת שעמו בכרך אחד, או דלא חשיב כיתר כיון דמגוף ס"ת הוא אע"פ שפסול בשביל הטעיות שבו. ואם נתפוס כדרך הראשון צ"ל דהרשב"א והר"ן לית להו דינא דהרמב"ם דדין היתר כדין החסר, דאל"כ מאי דומיא היא למה שהיו קורין אי לאו כבוד הצבור שאני התם דהחומש בפ"ע וכשר משא"כ כשהוא מחובר עם חומש פסול הרי פסול גם הוא משום דין היתר כדין החסר. ועפי"ז הי' מקום להתעורר קצת על הרמ"א שהביא כאן באו"ת דעת הרשב"א והר"ן ולא העיר שם ביו"ד דיש חולקין על דינא דיתר כחסר. אמנם הפשוט יותר כדרך השני דחומש פסול אינו כיתר. ובאה רק להערה יפה בענין זה לפלפולא

והנה התוס' ב"ב דף י"ג ע"ב ד"ה מדביק אדם תורה נביאים וכתובים כאחד כתבו אע"פ שאי אפשר שלא יתן נביאים וכתובים ע"ג תורה ובמגילה בפ"ב (דף כ"ו ע"ב) משמע דאסור להניח ה"מ בשתי כריכות אבל כשהן מדובקין יחד אינו גנאי עכ"ל. וק"ל מסוגיא דמגילה כ"ז ע"א איבעיא להו מהו למכור ס"ת ישן ליקח בו חדש כו' ת"ש מניחין ס"ת ע"ג תורה ותורה ע"ג חומשין כו' אבל לא נו"כ ע"ג חומשין ולא חומשין ע"ג תורה הנחה קאמרת שאני הנחה דלא אפשר דאי לא תימא הכי מיכרך היכי כרכינן והא קא יתיב דפא אחבריה אלא כיון דלא אפשר שרי ה"נ כיון דלא אפשר שרי, ולפמ"ש התוס' דבכרך אחד אין גנאי מאי סייעתא היא מהא דיתיב דפא אחבריה למישרי הנחת תורה ע"ג תורה הא בדפא אחבריה כולהו בכרך אחד נינהו ואין גנאי ושרי אפי' נו"כ ע"ג תורה משא"כ תורה ע"ג תורה בכרכים מיוחדים אפשר דתורה ע"ג תורה נמי אין מניחין כשם שאין מניחין נו"כ עליהן. וק"ק