דבר אברהם - ג קיז

הלשון בהך סוגיא דמסיים ה"נ כיון דלא אפשר שרי ובשני כרכים מאי לא אפשר הוא ועיקר הענין הוא דכיון דבכרך אחד כהלכתו אי אפשר ואשתרי ממילא אישתרי נמי בשני כרכים וכן מפורש ברבנו חננאל

אח"ז הראו לי שבקושייתנו על דברי התוס' כבר עמד הרש"ש בב"ב ותירץ דכוונת התוס' היא דכיון דמדובקין יחד הו"ל כקדושה אחת וכן לשון הרמב"ם כרך זה שיש בו נו"כ אין קדושתו כקדושת ס"ת אלא כחומש כו' אבל אי אמרינן דאפי' בקדושה אחת ממש אסור לא מהני מידי מה שמדובקים יחד. ואולם אף כי דבר חכמה דיבר אין זה נכון לקושטא דמילתא. חדא דאין לשון התוס' סובל כן דלא הו"ל למימר כשהן מדובקין יחד אינו בנאי אלא שהן כקדושה אחת, ועוד דברמב"ם נאמר שקדושת הכרך הזה היא כקדושת חומש מן החומשים וכ"ה בשו"ע כנ"ל ובברייתא דמגילה שם תני להדיא דאין מניחין נו"כ ע"ג חומשין ושוב קשה האיך מותר למיכרך נו"כ ע"ג חומשין. אמנם הרש"ש הזכיר בסוגר דהו"ל כקדושה אחת כההיא דשבת מ"ח ע"ב דכל המחובר כמוהו, אבל זה לא ניתן ליאמר כלל, דע"י הכריכה לא עילויי מעלי לנו"כ אלא להיפוך ס"ת ירדה עי"ז לקדושת חומשין. אך יש לי לתקן את הדברים ולהוסיף, דבאמת קשה על הרמב"ם והשו"ע אמאי נשאר הכרך בקדושת חומשין, דמעלת החומשין היא דמדינא קורין בחומשין כמו בס"ת אלא דמשום כבוד צבור אין קורין בהן ומשום האי טעמא בציר קדושתייהו מס"ת כמבואר שם בהלכה י"ד ובכ"מ, אבל מכיון דסבר הרמב"ם והשו"ע שדין היתר כדין החסר ולכן אין בו קדושת ס"ת דפסול הוא מטעם יתר, א"כ מהאי טעמא גופא גם קדושת חומשין לא תהא בו דהא גם לגבי חומשין הרי הוו הנו"כ כיתר. ומעתה י"ל דהתוס' ב"ב באמת ס"ל הכי דכל שהן בכרך אחד אין בו אף קדושת חומשין מה"ט והוו רק כנו"כ וממילא אין איסור בכריכת נו"כ על גביהן. ומ"מ זהו רק לפלפולא ולקושטא דמילתא אינו נוח לי כמ"ש דאין לשון התוס' סובל זאת

ולענין קושייתנו על הרמב"ם י"ל דחומש אע"פ שהוא פסול נשאר בקדושת חומשין, דה"ג כתב הריב"ש מובא בט"ז יו"ד סי' רפ"ב סקי"ב בס"ת שחסר אות אחת או שייתר אות אחת כיון שהוא פסול אין בו קדושת ס"ת והוא כחומשין דימכרוהו ז' טובי העיר אלמא דחומשין אינן יורדין מקדושתן בשביל פסולן. איברא דיש לדחות דאף קדושת חומשין אין בהן אלא דלענין מכירה בזט"ה דקא עסיק בי' הריב"ש די דשנאמר דאית בי' רק קדושת חומשין אבל באמת גם קדושה זו לית בהו, אבל פשוטן של דברים לא משמע כן. ואם נתפוס כן שוב נסתר התירוץ לתוס' דב"ב דהא גם ע"ג חומשין אין מניחין נביאים וכתובים. ויש להאריך בכ"ז ופסקנו

ג) ברא"ש מגילה פ"ב סי' ב' א"ר יצחק שתים כותבין בלא שרטוט שלש אין כותבין כו' הלכך אני אומר הא דאמרינן שלש אין כותבין היינו בשיטה ראשונה מכאן ואילך השיטה העליונה הוי כמו שרטוט כי היכא דאמרינן הכא דאם שרטט העליונה שוב אין צריך שרטוט ולא מסתבר לחלק דשאני הכא דכיון שהראשונה משורטטת נכתבה ביושר הלכך הוי כמו שרטוט לאותה שתחתיה לפי שסתם בני אדם יודעים לאמן ידיהם לכתוב כל השיטה ביושר בלא שרטוט עכ"ל. וק"ל מיבמות ק"ו ע"ב גבי גיטא דחליצותא מר זוטרא משרטט וכתיב לכולא פרשה ופסק גם הרא"ש שם סי' י"ט בסדר חליצה, ומשרטטין קלף וכותבין לה כו', והתם הרי איכא כמה שיטות לפני הכתובים ולמה לי שרטוט הרי שיטות העליונות משמשות שרטוט לשלאחריהן. ודוחק לומר דחיישינן דלמא מיתרמין הכתובים בעמוד אחר בראשו. אח"ז ראיתי שכבר עמד ע"ז בס' "ברכת הזבח" למנחות ל"ב ע"ב. ובעיקר דברי הרא"ש דשיטה עליונה משמשת שרטוט לשלאחריה שיוכל ליישר הכתב אחריה שהם הם גם דברי ר"ת בתפילין ק"ק דא"כ אף שיטה עליונה לא תיבעי שרטוט שיכול ליישר הכתב ע"פ מדת המגילה שנחתך הקלף ביושר וקצב. ואיכא למימר דאה"נ שאם נחתך הקלף כדבעי והוא כותב שורה עליונה סמוך לראש המגילה ה"ז משמש שרטוט ולא איצטריך לשירטוטי אלא כשמרחיק הכתב משפת המגילה או שאין הקלף מתוקן בראשו כהוגן. ואם כותב שורה שניה רחוק יותר מדאי מן הראשונה ה"נ אין הראשונה כשרטוט לגבי שניה. ועפ"ז יש כבר מקום ליישב הקושיא מיבמות

סימן כז

לרב אחר במחוז וואהלין

ע"ד אשר חשש כת"ר במכונה למערכת המצות שהונהגו זה מקרוב בקהלתו שעל הגלילים (וואלען) שדרך בם נלושה ועוברת העיסה וביותר הגלילים המנקבים את המצות שיש בהם שינים או מחטים הרבה שבהם וביניהם מתדבקים פתיתי עיסה תמיד ומתאחזים ונשארים שם וכשהם שוהים הם באים לידי חימוץ ומהם בודאי מתפררים אח"כ אתה משהויים ומתערבים בתוך המצות ואינם מתבטלים שאינם כבר דקים כקמח כי היכי דיהא נידון כלח בלח ליבטל קודם הפסח. ויצא כת"ר וחשב כמה זמן המכונה עסוקה בעיסה שאז אפי' כל היום אינו מחמיץ וכמה זמן היא שובתת בינתים לרגעים שאז אפשר לבוא לידי חימוץ ע"י צירוף השהיות (או"ח תנ"ט סק"י) ובשיעור מיל לחימוץ יש מחלוקת אם הוא י"ח או כ"ד