דבר אברהם - ג קטו

ושרפן חייב עכ"ל ואין צורך לומר דדאין דד"ג. וראיתי בס' הנ"ל שכתב שם דתי' זה של התוס' לא מסתבר וכל הפוסקים לא חילקו בין נוטלן ושורפן בין שורפן במקומן ועיקר כתי' הראשון שבתוס'. ולא ניחא לי דרך זו לדחות דברי התוס' על נקלה מסברא בעלמא. ועוד דרואה אני שהבין דברי התוס' דאמרו כן בהחלט למסקנא דאם נטלן ושרפן חייב דעל יסוד זה הביא מה שכל הפוסקים לא חילקו בזה (ועתה ראיתי להגאון רב"ד לייבאוויץ ז"ל בספרו ברכת שמואל סי' ל"ג שהבין ג"כ דברי התוס' כהמלה"ר דאמרו הכי למסקנת הדין). ולדעתי אין כוונת התוס' כן. דלפי הבנת הגאונים הנ"ל דברי התוס' תמוהים, דאיזו עדיפות יש בנטלן משום דנעשה גזלן והרי בזה נמי קשיא כיון דמזיק שטרות בידים פטור היכי יתחייב הגוזלן ומאי סברא היא לחלק. (ובס' ברכת שמואל הראה פנים לחלק ואין הדברים מבוררין לי). ולדעתי לא כך היא כוונת התוס', וכוונתם היא דאי לא כתב מיעוטא לשטרות הי' רק ריבה וריבה ומכל אשר ישבע עליו ריבה כל מילי ואז הוו גם שטרות בכלל הריבוי ובע"כ הי' צ"ל דגלי קרא דגזל שאני ממזיק וגזיה"כ הוא ולכן כשנטלן דנעשה גזלן הוה חייב, להכי איצטריך מיעוטא לשטרות, אבל לבתר דכתיב מיעוטא בודאי הדרן לסברא הפשוטה דכיון דאפילו איבדו בידים לא משלם היאך יתחייב בגזל ונשתנה, ומשו"ה לא הוזכרה דעה זו להלכה אפי' להני דלא דייני דינא דגרמי, דהתוס' אמרו לה רק כהו"א ורק לר"א, דאי לאו מיעוטא הוה אמרינן כך ולהכי איצטריך

ה) ההפלאה בסוגיין דכתובות ל"ד ע"א הקשה מאי פריך הש"ס שוחט לעכו"ם כיון דשחט בה פורתא אסרה אידך לאו דמרי' קטבח לוקמי בנגנב מבית שומר דאף לבתר דשחט בה פורתא יכול לומר הרי שלך לפניך ויש כאן גול"מ. מתוך זה באתי להסתפק היכא שמתחייב הגנב כפל לאחד ודו"ה לאחר אם חשיב לגבי בעל הדו"ה לב' וג' ופטור. ואלו תפסנו כן היתה מתיישבת קושיית ההפלאה, דהא בשעה שגנב דהיתרא הוה ונתחייב כפל לבעלים ובטביחה יתחייב לשומר

סימן כו

פרודות דפלפולא לסיומא דכתיבת ס"ת

א) (בנדרים דף ל"ח ע"א) אריב"ח לא ניתנה תורה למשה כו' מתיב ר"ח כו' ועתה כתבו לכם השירה הזאת השירה לחודא. וקשה דהרי קיי"ל בגיטין ס' ע"א ואין כותבין מגילה אפי' להתלמד וכ"פ הרמב"ם (פ"ז מס"ת ה"א והי"ד) ודוחק לומר דסברא הך סוגיא דכותבין פרשיות דהרמב"ם שם כתב מ"ע כו' לכתוב ס"ת לעצמו שנאמר ועתה כתבו לכם את השירה כלומר כתבו לכם תורה שיש בה שירה זו לפי שאין כותבין את התורה פרשיות פרשיות. ובגיטין שם אמרינן בעא מיניה אביי מרבה מהו לכתוב מגילה לתינוק להתלמד בה כו' א"ל אין כותבין כו' איתיביה כו' כתנאי אין כותבין מגילה לתינוק להתלמד כו' ר' יהודה אומר בבראשית עד דור המבול כו'. מפשטות הדברים נראה דר"י סובר כותבין פרשיות והוא כר' יוחנן דמגילה מגילה ניתנה וסברא דאידבק אידבק לית לי'. וכך נראה לכאורה לפי"מ שפסק הרי"ף דכותבין מגילה לתינוק דלא כמסקנת רבה בסוגיין ומביאור דבריו ברא"ש לפי דרך ראשון נראה דפסק כר' יוחנן ולכיון דאידבק לא חייש. אבל להרמב"ם נראה דכו"ע ס"ל אין כותבין פרשיות פרשיות ורק לתינוק להתלמד בה סבר ר' יהודא דשרי והוא משום דא"א או לטעמא אחרינא, עיי' ברא"ש שם ובהגהות לרי"ף, וגם זה רק פרשיות ידועות, דאל"כ יחלוק ר' יהודה או ר' יוחנן בעיקר דין דמצות כתיבת ס"ת ויסברו דסגי בכתיבת השירה לחודה שהרי לדידהו דכותבין פרשיות נפל הטעם של הרמב"ם וזה לא ניתן ליאמר. ולכן צ"ל דס"ל לסוגיא דנדרים דמצות ועתה כתבו לכם היא מעיקרה רק על השירה הזאת אלא דמשום דאין כותבין פרשיות פרשיות צריך לכתוב כל התורה כולה, ואין זה שייך אלא על הכתיבה אבל ללמוד אח"כ מינה הרי אפשר רק שירה זו וא"כ לענין לימוד שפיר קאמר דאפשר דהחיוב הוא רק על השירה לחודא. ואפי' לפי"מ שמורה פשטות לשון הרמב"ם דחיוב הכתיבה הוא גם מעיקרו על כל התורה וכך העלה השאג"א סי' ל"ד דאין כותבין פרשיות ע"כ הא דאמר רחמנא כתבו לכם השירה הזאת משמעות הדברים כתבו לכם התורה שיש בה שירה זו ועל כל התורה קפיד רחמנא ואם חסר או בלה אפי' אות א' לא יצא ואצ"ל אם עבר וכתב השירה לחודא, והוכיח לה מהא דסנהדרין כ"א ע"ב גבי מלך וכותב לו ס"ת לשמו כו' תנא ובלבד שלא יתנאה בשל אבותיו, אמר רבא אע"פ שהניחו לו אבותיו לאדם ס"ת מצוה לכתוב משלו שנאמר ועתה כתבו לכם את השירה, איתיביה אביי וכותב לו ס"ת לשמו שלא יתנאה בשל אחרים מלך אין הדיוט לא לא צריכא לשתי תורות וכדתניא וכתב לו את משנה כו' כותב לשמו שתי תורות כו', ואס"ד דאין מצוה לכתוב כל התורה כולה אלא השירה לחודא אלא דמשום דאין כותבין פרשיות ממילא מנות כתיבת השירה גורמת לכתוב כל התורה מאי פריך אביי והא איכא ב"מ בין מלך להדיוט דבהדיוט אם הניח לו אביו ס"ת שכתבה עד השירה והבן גומר לכתבה קיים מצוה שהרי נכתבה השירה ולא נכתבה פרשיות ואלו מלך אפי' לא כתב בה אביו אלא אות אחת והוא גמר כולה לא יצא, אלא ודאי ש"מ דאפילו הדיוט בכה"ג לא יצא דה"ק קרא