דבר אברהם - ג קיג

מצווים עליו לבערו, ואף שלא המיתו כדינו בסקילה אולי י"ל דכיון דקיי"ל שאם אי אתה יכול להמיתו במיתה הכתובה בו אתה ושאי להמיתו בכל מיתה שאתה יכול לכן בדיעבד כל מיתה שנעשתה בו הויא כדינא, ואם בשוה"נ נמי דינא הכי אולי י"ל דהשחיטה כסקילה לענין זה, (ודו"ה שאני דקנסא הוא להמעשה של נשתרש בחטא), והדברים רחוקים מלהתקבל על הדעת. ועיי' ב"ק מ"א ע"ב דבדק צור ושחט בו דעבדי' כעין סקילה, ועיי' סנהדרין קי"ב בעי ר"ח בהמת עה"נ מהו דתיתהני בה שחיטה לטהרה מידי נבילה כו' ונראה דגם זה רק בבהמת עה"נ שדינה לפי חרב ולא באחריני. ועיי' בתוס' סנהדרין מ"ה ע"ב ד"ה משום ובמכות ז' ע"א ודיברנו מזה קצת במק"א. ועיין ערכין ו' ע"ב היוצא ליהרג כו' אחרים שחבלו בו פטורין

ב) וע"ד אשר נגע בדברי התוס' בסוגיין דכתובות (ל"ד ע"א) ד"ה וסבר לה כר"ש בהגדרת ענין גורם לממון ודיני דגרמי אעיר דברים אחדים

הנה הא דגורם לממון כממון דמי אין פירושו שיש לבעל הגורם לממון רק זכות גרם ממון בהשור ולא דין בעלים בו, אלא שבשביל גרם הממון שיש לו בהשור הוא נעשה בעלים על השור, ולא בעלים רק כמדת גרם הממון בלבד שיש לו בו אלא שעי"ז הוא נעשה בעלים על כל השור אפילו אם הי' יצויר שהשור שוה יותר ממדת גרם הממון שיש לו. למשל אם מסר אדם את שורו לשומר והתנה עמו שאם יפשע או יאבד ישלם לו רק חצי שור ונגח בבית שומר ונגמר דינו בבית שומר שיש לו בו גול"מ רק לחצי שוויו ואלמלא הי' איה"נ אינו חשוב כבעלים רק על חצי שור אלא נעשה עי"ז בעלים על כל השור ואם גנבו ממנו וטבחו היו צריכין לשלם לו דו"ה כפי ערך כל השור, מצד דין בעלים שעל השור, אלא דמטעם אחר אינו משלם יותר מערך חצי השור כמו שיבוא לפננו. דליכא למימר שיש לבעל הגורם לממון רק זכות ממון בשור ולא דין בעלים עליו דא"כ לא היו בו דין דו"ה שאינו אלא בשור ושה ולא בממון או זכות ממון, וכן ליכא למימר דנעשה בעלים רק על חלק בשור כמדת גרם הממון שיש לו דא"כ גונב שור עולה (בהרי עלי עולה) דמצו בעלים פטרי נפשייהו בכבש לרבנן או בעולת העוף לראב"ע ונמצא דאין להם בהשור גורם לממון אלא מעט לא ליחייב לר"ש דו"ה דחמשה בקר אמר רחמנא ולא חמשה חצאי בקר, ואפילו למאי דמסקינן (בב"ק ע"ב:) דחמשה בקר ואפילו חצאי בקר אין זה אלא בגנב כל השור ושלומי לא משלם אלא חצי אבל כשלא גנב אלא חצי בקר בודאי פטור כדאמרינן התם רישא קרינא בי' וטבחו כולו באיסורא כו', והרי הכא שהחצי השני אין לו בעלים משל הדיוט (ועל של הקדש אינו מתחייב) הרי הוא לגבי הבעלים כגונב רק חצי בקר וטובח רק חצי בקר. אע"כ שע"י גרם הממון שבו נעשה בעלים בעצם הדבר ועל כולו. ואל תשיבני ממאי דפשט רבא (ב"ק ע"ח:) בהרי עלי עולה והפריש שור ובא אחר וגנב דגנב פטר עצמו (לר"ש) בכבש לרבנן בעולת העוף לראב"ע הרי דאינו חייב אלא לפי מדת גרם הממון שיש לו בו, שאני התם דאיירינן לענין תשלומי דמים שהוא צריך לשלם את שוויה של הגנבה, והרי אילו היה השור כולו שלו ממש (ולא רק גרם ממון) היינו צריכין לשומו כמה הוא שוה בשעת הגניבה או בשעת תביעה לדין לענין תלומין ושור זה של הקדש הרי לא שוה מידי למוכרו בשוק שאינו נמכר, כמבואר (בפסחים פ"ט:) עיי' תוס' ב"ק ס"ו ע"ב ד"ה דגזל קרבן דחברי', ולא הי' צריך לשלם כלום שגנב דבר שאין לו שיווי אלא שכל השיווי ממון שיש בו לבעלים הוא רק מה שפוטרו מלהביא אחרת, וכיון שיכול לפטור עצמו בכבש או בעוף נמצא שאין בשור אלא שיווי זה ולא יותר ולכן גנב פטר עצמו בכבש או בעוף. (ומזה הטעם בגונב מבית שומר שוה"נ שנגמר דינו בהותנה שישלם לבעלים רק חציו גם הגנב לא הי' משלם אלא חציו כמו שרמזנו לעיל) היוצא מזה דמטעם גול"מ הי' חייב לשלם כשיווי כל השור מצד המ"ע של תשלומי דמי הגנבה דהוה כגנב שור כולו, שהרי אינו מזיק שישלם רק ההיזק אלא תשלומי דמי שיווי הגנבה הוא חייב כשאינה בעין **( , אלא שבנ"ד אין בו שיווי יותר. וא"כ באופן שהגנבה בעצמה שוה יותר וגול"מ יש בה רק מעט יהא גנב חייב לשלם לבעל הגול"מ ככל שוויה ולא רק כמדת גרם הממון שבה

ודין זה דנעשה בעלים על הדבר הגול"מ הוא רק לר"ש מצד גול"מ כממון אבל מצד דינא דגרמי הג"ה. וצריכים אנו בזה לתוס' ביאור דאמרינן במכות (דף ט"ז ע"א) ותו ליכא והא איכא גזל כו' ומשכחת לה בקיימו ולא קיימו ובביטולו ולא ביטלו התם כיון דחייב בתשלומין אין לוקה. וכתבו התוס' וז"ל התם איתא בתשלומין כששרפו וחייב ממון הלכך לא משכחת בי' בטלו דכל אימת דיש לו ממון לא ילקה ויש ספרים דגרסי ואינו לוקה ומשלם כלומר הכא על כרחך אינו לוקה הואיל ומיפטר בתשלומין אבל ליכא לפרושי דתרתי לא עבדינן לי' מלקות וממון משום כדי רשעתו והלכך משלם ואינו לוקה דזה אינו חדא דאם כן אדרבה יש לנו לומר ילקה ולא ישלם כו' עכ"ל. וביאור דבריהם הוא דלאו משום כדי רשעתו אינו לוקה אלא הכא (דייקו לומר) אינו לוקה משום ניתק לעשה, משום דתשלומי דמים הוי נמי המשך העשה והוא משום דמתחלה חלי' עליו העשה להשיב את הגזלה בעינה דוקא או דמיה כשאינה בעינה, היינו שני אופני ההשבה שהן אחת גוף החפץ כשהוא לעצמו והשיווי שבו, דגם כשגזל גזל שני אלו גוף החפץ והשיווי שבו, ולכן כשאינו בעין צריך להשיב מיהא את השיווי שגזל ג"כ באותה שעה, ואין זה כתשלומין פשוטים כמזיק ופריעת בע"ח אלא היינו השבת שיווי החפץ שגזל שנכלל בהמ"ע: