דבר אברהם - ג קיב

להסביר מ"ש הש"ך חו"מ סי' שפ"ב דבמצוה דרבנן אינו חייב י' זהובים, ממה שאין רוחי נוחה כלל. אבל באמת אין כוונת התוס' כלל דהוי מדרבנן אלא דאסמכתא הוא ואף דרבנן לא הוי אלא מפני דרכי שלום לחוד כדתנן בגיטין נ"ט ע"א אלו דברים אמרו מפני דרכי שלום כהן קורא ראשון כו' מציאת חש"ו יש בהן משום גזל מפני דרכי שלום ר"י אומר גזל גמור, ובגמ' אמרינן עלה אר"ח גזל גמור מדבריהם למאי נ"מ להוציאו בדיינין, וא"כ לא חמיר היזק ממון זה דמפני דרכי שלום מגזל ממש שמפני דרכי שלום וכשם שזה אינו יוצא בדיינין לרבנן כך וק"ו לזה, וכן מבואר ברא"ש

סימן כה

ע"ד אשר פלפל כת"ר בשי' ר"ת דשור הנסקל אינו נאסר מחיים ארשום לו בזה דבר קטן

א) התוס' סנהדרין (ע"ט ע"ב ד"ה בשור) וש"ד כתבו לסיי' לשי' ר"ת ת"ל ויש ראיה דלא נאסר מחיים מהא דתניא במרובה (ב"ק דף ע"א.) ובפ' אלו נערות (כתובות דף ל"ג:) גנב שור הנסקל וטבחו משלם תשלומי ארבעה וחמשה דברי ר"מ ואמאי הא ליתיה במכירה וקאמר ר"ל התם במרובה כל שישנו בטביחה ישנו במכירה וכל שאינו בטביחה וכו' וה"ה דכל שאינו במכירה אינו בטביחה אבל אי שרי בהנאה ניחא שיכול למוכרו לרכוב עליו עד בית הסקילה כו' ומיהו מה שאומר ר"ת דאין לו מכר ואין לו בעלים (כמ"ש ר"ת לעיל מינה בתוס') זה לא יתכן עכ"ל. ולכאורה ממקום שבאו לסייע לר"ת הוי פירכא לדידי', לשי' המסייע דסבר דמכר יש לו, דאמרינן התם שור הנסקל לאו דידי' הוא דקטבח ולהנ"ל דלא נאסר מחיים ויש לו מכר שפיר הוי דבעלים וכי קטבח ודאי דידי' קטבח. ואפשר ליישב קצת דראייתו של ר"ת מפורשת בתוס' שם דכולה ההיא שמעתא דממשמע שנאמר סקול יסקל כו' מוכחת כן, והיינו דפריך הש"ס סקול יסקל השור איני יודע שנבילה היא ונבילה אסורה באכילה מה ת"ל לא יאכל את בשרו כו' שאם שחטו לאחר שנגמר דינו אסור באכילה כו' בהנאה מגין כו' כדר"א כ"מ שנאמר לא יאכל כו' לא יאכל אח בשרו ל"ל דאע"ג דעבדי' כעין בשר דשחטי' אסור כו' א"כ מוכח דלההו"א איסור האכילה שבו לא הי' חל מחיים, דאי אמרת דאף מחיים נאסר באכילה מלבד איסור דאבמה"ח או באופן דליכא אבמה"ח] מאי קאמר הו"א כי שחטו לישתרי אטו גרע ממחיים, ובע"כ לפי ההו"א האיסור שיש בו לא הי' חל מחיים, וא"כ למסקנא נמי שנוסף בו איסור הנאה, ואף כששחטו אסור מנלן לחדש דאף מחיים נאסר שהרי בזה אין מקום לחלק בין ההו"א למסקנא. נמצא דהשור נאסר רק בסקילה או בשחיטה ומיתה שהם ג"כ נעשו לענין זה כסקילה ולכן פשיטא לי' להש"ס דלפני סקילה מותר, ואלו הן ממש דברי ר"ת ז"ל. ולפי"ז אמינא דכיון דהאיסור תלי בסקילת השור לאו בגמר סקילה הוא דנאסר אלא מיד שהתחילה הסקילה קרינן בי' סקול יסקל ונאסר, וכה"ג בשחיטה נמי מיד בתחילת השחיטה נאסר ואידך לאו דידי' קטבח. ומיושב בזה נמי מאי דלא פריך הש"ס אלא דלאו דידי' קטבח ולא פריך כיון דפטור מכפל הוה רק ג' וד' והיינו מרוויחים בזה ליישב קושיית התוס' דא"כ בכ"מ נמי כי שחט בה פורתא קני] ולהנ"ל ניחא דמכפל באמת לא נפטר דלא נאסר מחיים. אמנם קצת דוחק יש בדבר דלא קאמר הש"ס כמקמי הכי בשוחט לע"ז כיון דשחט בה פורתא אסרה כו'. ויש לדחוק דסמך כבר אהא. וממאי דמסיק הש"ס הבמ"ע כגון שמסרו לשומר והזיק בבית שומר ונגמר דיניה בבית שומר וגנבו גנב מבית שומר כו' וסבר לה כר"ש דאמר דבר הגורם לממון כממון דמי נמי קצת ראי' לר"ת, דאי נאסר מחיים היאך מצי שומר לאהדורי והרי נהנה מאיה"נ בהשבה זו גופה, ובשלמא במתני' דב"ק (צ"ו ע"ב) דיכול גזלן לומר הרי שלך לפניך דלא איירי מדיני איסור והיתר אלא מדיני ממונות שפיר קתני דמצד הממון יכול לומר הרי שלך לפניך, משא"כ הכא דדיינינן לי' לשומר כבעלים בשביל מה שיכול להחזיר הרי צריך שיהא לו היתר הנאה [הנאת השבה] ואין לו. וכבר עמד ע"ז המג"א (סי' ת"מ סק"א) והאריך בזה הנו"ב ועוד. ויש מתרצים דאי תימא דאינו אומר הש"ל יהנה בעל השור או בעל החמץ. ותמי' לי אטו בשביל שיעבור חבירו איסור אם ישלם לו ממון יעבור הוא השתא, אין לו אלא מה שאסרתו תורה. אמנם לשי' המסייע לר"ת ולפי מה שביארנו נמי יקשה מאי משני הכא בשומר עסקינן הא מ"מ מיד דשחט בי' פורתא נאסר בהנאה ולא מצי עוד לומר הש"ל ואינו עוד גול"מ ושוב לאו דמרי' קטבח. ואפשר לומר כיון דלפני שחיטה הי' מותר לו לשומר להותיר ולומר הש"ל א"כ אם נימא דאסור לו להחזיר השתא חייב הטובח לשלם לו היזק זה מדינא דגרמי דאליבא דר"מ קיימינן ור"מ דאין דינא דגרמי, ושוב נמצא דאף אם יחזיר לא נהנה השומר כלום בהשבתו, וכיון שיכול להחזיר שוב הוי בעלים מצד גול"מ גם אחר שחיטת פורתא וחייב הטובח דו"ה לכי גמר. ושחיטת הפורתא נראה דאינה מקלקלת מלומר הש"ל כעין שכתבו התוס' שם ד"ה כיון דשחט בה פורתא דלא חשיב שינוי לקנותה בכך. (ועיי' תוס' שם ד"ה סבר לה כר"ש לענין גול"מ וגרמי). אמנם י"ל דהך היזקא שאינו יכול להשיב מצד איסורא דרביץ עלי' הוי רק גרמא והיזק שאינו ניכר. ואולי מיקרי מזיק בידים בשחיטת פורתא שאוסרה עי"ז בהנאה ולמ"ד גול"מ כממון שפיר חייב ויש להעיר עוד דשור שנגמר דינו דמי לחמץ במועד דאמר רבה גזל חמץ לפני הפסח ובא אחר ושרפו במועד פטור שהכל