דבר אברהם - ג קיא

הרשב"א בחי' לשבת (דף ד' ע"א ד"ה הא דאמרינן וכי אומרין) כתב ח"ל וא"ת אכתי אשכחן שאומרין לו לאדם עמוד וחטא כדי שיזכה תברך מדתנן בגיטין פ' השולח מי שחציו עבד וחציו בן חורין שכופין את רבו ועושה אותו בן תורין כדי שיקיים מנות פו"ר ואע"ג דאמר ר"י המשחרר את עבדו עובר בעשה שנאמר בהם תעבודו כו' ול"נ דשאני התם כיון דחציו בן חורין לית בהו משום בהם תעבודו משום צד חירות שבו עכ"ל, וכבר הבאתי בספרי "דבר אברהם" ח"א סי' ל"ט סעי' י"ד ובהג"ה שם שהנו"ב מהדו"ת חאבה"ע סי' ק"ד הבין דכוונת הרשב"א היא דכיון דלא שייך בי' לעולם בהם תעבודו דהא אינו עובד לרבו אלא יום אחד ואין כאן לעולם לכן אין כאן עשה (וכ"כ הטו"א ריש תגיגה שם) ובס' באר יצחק חאה"ע סי' א' הביא דבריו והעיר ע"ז דהוי מיהא כחצי שיעור ואסור. אבל לדעתי לא זוהי כוונת הרשב"א ז"ל, דמה בכך שאינו עובד אלא יום אחד מ"מ מחצית העבד הרי יש לו לעולם ומה שעובד יום אחד אינו אלא מדין חלוקת שותפין שהושוו ביניהם שיעבוד יום לעצמו ויום לרבו ואטו עבד של שני שותפין שעובד לזה יום אחד ולזה יום אחד אין עוברים בעשה על שחרורו. אמנם כוונת הרשב"א היא דכיון שיש בו חצי ב"ח שמעורב יחד עם הח"ע ובהחצי ב"ח אינו רשאי לעבוד ממילא אינו יכול להשתעבד גם בהחצי עבד דא"א שיעבוד זה בלא זה. ולמשנה ראשונה שעובד את רבו יום אחד רק תקנתה היא. והמדקדק בלשון הרשב"א יראה להדיא שכן הוא כמו שכתבנו, שכתב דכיון דחציו ב"ח לית בהו משום בהם תעבודו ודילג על מלת לעולם ואם הי' זה מעיקר תירוצו לא הי' מדלג עליו אלא ודאי כמ"ש. ולפי"ז הכא בתערובות בודאי אינם עוברים על בהם תעבודו. ולא עוד אלא דאפי' להתוס' דבחצי עבד וחצי ב"ח עובר בלעולם בהם תעבודו נראה דשאני התם דאיכא ח"ע ודאי משא"ר הכא. ובר מן דין נראה דאין כאן איסור עשה שהרי משחררין זה את זה ושניהם צריכים לאותו דבר ונהנין ממנו וה"ז כנותן לו כספו ומוכרו לו

עוד יש להעיר דהכא כופין גם מטעם אחר, דכיון דביכו"כ אפילו קודם שחרור אינו יכול להשתעבד בו ואינו מפסיד כלום בשחרורו ה"ז זה נהנה וזה לא חסר דמצד הממון כופין על מדת סדום לשיטת הרמב"ם (פי"ב משכנים ה"ג) ודעימי' ועיי' ברמ"א חו"מ ס' שס"ג ס"ו ובאחרונים שהזכירם הפ"ת שם. ואין לומר דהכא נמי מפסיד ע"י השחרור דעד שלא שחררו היו נוטלין תרומות ותרו"מ ואוכלין ממ"נ אם כהנים הם או עבדי כהן הם ולבתר שחרור אסור להם לאכול תרומה מספק, ח"א דהפסד זה לא בא ע"י מה שהוא משחרר את חבירו אלא במה שחבירו משחרר אותו, ואלו הי' הוא משחרר את חבירו וחבירו אינו משחרר אותו הי' מותר בתרומה מאותו ממ"נ ונמצא דממה שמשחרר את חבירו אינו מפסיד כלום וכופין אותו לשחרר את חבירו

ובמ"ש התוס' ב"ק(דף צ"א ע"ב ד"ה וחייבו ר"נ) ומעשה באחד שקראו ש"ץ לקרות בס"ת ובא אחר וקדם וקרא ושאל לר"ת ואמר לו שיתן לו תרנגולת לשחוט תחת אותם שתי ברכות, ואין נראה לר"י טעם זה דא"כ למה חייבו ר"ג עשרה זהובים בקדם אחר וכסה, והיא תמיה עצומה על ר"ת מיני' ובי'. ומשם הר' ישעי' ז"ל מובא בשמ"ק ליישב דבר"ג שמא לא הי' רוצה לישא לו תרנגולת כי רצונו לא הי' למסור מצות השחיטה לאחר. והוא תמוה דבעשרה זהובים הי' יכול לקנות כמה וכמה תרנגולות ולקיים בהן מצוות שחיטה, ולי נראה פשוט דבר"ג כבר חל עליו חיוב הכיסוי דמי ששפך הוא יכסה וכבר הוה מצוה דידי' שגזל ממנו והאיך יאמר לו תחת התשלומין שאני חייב לך לך והכנס את עצמך בחיוב חדש והרי אם יכניס א"ע בחיוב חדש השתכר בעצמו עוד מצוה ואיך יתן לו במקום התשלומין מצוה דידי' גופא, הא למה הדבר דומה למזיק לחבירו מנה ובמקום תשלומין יאמר לו בוא ואמציא לך מקום להרויח מנה. משא"כ בעובדא דר"ת דמזה שקראוהו לעלות לס"ת בא חל עליו עדיין הברכה ואכתי לא דידי' הוא אלא שהי' יכול להרויח ברכות וזה שקדמו מנעו ממנו הרווחת הברכה שפיר קאמר ר"ת שיתן לו מקום אחד להרויח כיון שהי' כאן רק מניעת הריוח. ובאמת הדברים מפורשים כך בתוס' חולין (דף פ"ז ע"א ד"ה וחייבו ר"ג) ת"ל ולא הי' יכול לפטור עצמו במה שהי' נותן לו עוף אחר לשחוט דזאת מצוה אחרת היא ומצוה ראשונה הלכה לה והוי מעוות לא יוכל לתקן עכ"ל, אלא שהרחבתי את ביאורם. והסברא כ"כ אלימתא עד שמתמיה על ר"ת אדרבה נהפכה לתמיה על הר"י איך מדמה דר"ג למעשה דר"ת. ולכן הי' נראה דשיטת הר"י ור"ת נפרדו בעיקרם בזה. דהרי"ף ב"ק שם כתב איכא מאן דאמר האי דחייבו ר"ג להאי גברא י' זהובים קנסא הוא דקנסי' ולא גמרינן מינה לדינא אחרינא וכד מעיינת בגמרא לא משכחת להאי סברא דאס"ד קנסא הוא כו' אלא לאו דינא הוא, ונחלקו בזה הראשונים ז"ל. ונראה דר"ת ס"ל שהוא דינא תדע שכ' דרק משום דלית בי' חסרון כיס לא דיינינן בבבל וכיון שהוא ממון בודאי יש לחלק כמ"ש, והר"י ס"ל שהוא רק משום קנס, היינו על המעשה שעשה שלא כהוגן, ובזה ס"ל דאין לחלק אם כבר זכה חבירו במצוה או לא דמ"מ המעשה דשלא כהוגן חד הוא. ואין להאריך בזה

ומ"ש התוס' חולין עוד ואפילו עמד במקום כהן דהא דדרשינן וקדשתו כו' אסמכתא הוא, ותפס שהוא מדרבנן. האמנם דיש לדחוק בהסברים דבדרבנן אינו בחפצא אלא בגברא דיסודו בלא תסור, ובזה יש