דבר אברהם - ג קי

מכתב מלואים

כשערכתי מכתבי בקיסינגען לא היו אתי ספרים, ובשובי לביתי ראיתי שכבר עמד על תמיהתנו בס' באר שבע בחי' לחולין וכ' גם כן בדרך אחת עם מ"ש דהכוונה היא אלו הוה יהיבי, וכבר קדמוהו בזה הריטב"א בחי' לחולין עיי"ש, כמו"כ הביא שם הבא"ש משם הרא"ה דכשהאיסור שלדעת האוסר ניכר ליכא לאסור על המתיר להאכילו להאוסר דאי לא ס"ל להיתר לא ליכול. ואין צורך כלל לראי' דהסברא מוכרחת. ומה שכתבתי דר"א לא הי' תלמידו של שמואל טעות הוא כדאמרי' בעירובין (ס"ו.) דר"א קא קשיא לי' דשמואל רבי' ובב"ב (פ"ב:) לימא ר"א לית לי' דשמואל רביה. ומ"מ יש לקיים הדברים דהא שמואל הוא דא"ל על רב רבך וצ"ל דרב הי' מרבותיו המובהקים, ועיי' ירושלמי כתובות פ"ט ה"ה) שהי' גם תלמידו של ר' חייא, ובתמורה (כ"ה:) ועוד שהי' גם תלמידו דר' יוחנן), ומ"מ בם שמואל הי' רבו

וארשום לי בזה ג"כ איזה מילי זוטרתי וקלילי

בנדרים דף ג' ע"ב בשלמא בל תאחר דנדרים משכחת לה כגון דאמר ככר זו אוכל ולא אכלה. והק' הגרעק"א ז"ל בגליון דנדרים ליתנייהו באעשה דאיסור חפצא הן ולא שייך באעשה. וי"ל לפימ"ש בפי' הרא"ש לקמן דף ח' ע"א ד"ה נדר גדול כו' לאו נדר ממש כו' אלא מחשבינן לה כאלו נדר צדקה דאמרי' בפ"ק דר"ה בפיך זו צדקה. לפי"ז כל דבר מצוה ישנו בנדרים באעשה והוי מסוג נדרי צדקה. וא"כ אפשר לאוקמי דאמר אוכל ככר קדשים כלחמי תודה דאיכא מצוה באכילתן ומ"מ חל הנדר ולא הוי כמושבע ועומד דלאו אכתפי' דוקא רביץ ואפשר ע"י אחרים וכן בסעודת שבת דמצוה ומ"מ חל דלא מיפרשא בקרא וכמ"ש הר"ן לקמן ח' ע"א ד"ה הא קמ"ל

שם י"ג ע"א ומאן דשרי לה' מאי עביד לי' כו', עיי' לקמן ט"ז ע"ב ובר"ן ד"ה הא דאמר הנאת סוכה כו' וצע"ק

שם ל"ג ע"ב בר"ן ד"ה גזירה כו' כ' דבכ"מ הנותן סתם לאו לשם מתנה נותן והכא שאני דאדעתא דבעל יהיב כו'. ק"ק דאם נותן סתם לאו למתנה מכוין הי' יכול לתובעה מה שנהנית. ואולי דתימר הרי סלקת חובי מבעלי ולא מצינא תו למיתבע מיני'

בב"מ דף כ"א ע"ב דניחא לי' למוצא אבדה כו', א"ל רב ספרא כו' וכי אדם עושה טובה לעצמו בממון שאינו שלו כו', צע"ק מאי איכפת לי' לבעל האבדה והרי אין לו שום פסידא מזה, דבלאו תקנתא אם לא יביא עדים הרי לא ישיבו לי' ולבתר תקנתא נמי אם ישיבו למי שהוא בסימנים ובעל האבדה יביא ערים הרי קיי"ל סימנים ועדים ינתן לבעל העדים, ונמצא שאינו מפסיד כלום מהך תקנתא

סימן כד

לחכם אחד

ע"ד מה שעמד בתוס' גיטין (דף מ"א ע"א ד"ה לישא שפחה אינו יכול) שהקשו דימכור עצמו בעבד עברי דע"ע שרי בשפחה ותירצו דאמר באיזהו נשך (דף ע"א גר ומשוחרר אין נמכרין בע"ע משום דבעינן ושב אל משפחתו, וע"ז עמד מהא דיבמות (דף ק' ע"א) גבי כהנת שנתערב ולדה בולד שפחתה הגדילו התערובות ושחררו זה את זה כו' ואמרינן עלה שחררו אי בעי אין אי לא בעי לא' ואמאי לישא שפחה אינו יכול בת חורין אינו יכול אמר רבא אימא כופין אותן ומשחררין זא"ז, והתם תיקשי ימכרו א"ע בע"ע ואמאי כופין. הנה כבר עמדו ע"ז קמאי, דהאבני מלואים סי' א' סק"ג הביא קושיא זו משם הטורי אבן חגיגה דף ב' ותירץ דהתם כופין משום מצות פו"ר דאינו מתקיים ע"י שפחה רק שבת ולא פו"ר ולא סגי בשבת לחודי' אלא בחציו עבד כיון דאנוס הוא אבל באלו שנתערבו דיכולין לקיים מצות פו"ר ודאי כייפינן לקיים מצות פו"ר ואונסין לא הוי כיון דיכולין שניהם לשחרר זה את זה. (ובאמת תי' כך הטו"א בעצמו שם ולא הי' הספר לפני האב"מ). ולדידי תמיהא לי, דתירוץ זה יספיק רק למאי דכופין אבל הרי שפתי הש"ס ברור מללו לישא שפחה אינו יכול ואמאי אינו יכול הא איכא תקנתא ע"י מכירה לע"ע. ונ"ל לומר משום דקיי"ל כרבנן דראב"י דמוכר עצמו אין רבו מוסר לו שפחה כנענית כמבואר בתוס' קידושין (דף ט"ו ע"א ד"ה ואידך) ובע"כ דנימא להו זילו גנובו ואיזדבנו בעבד עברי כדאסבי' ר' שמלאי עצה לאושפזיכני' ממזר בקידושין (דף ס"ט ע"א) וא"כ מה לי איסור עשה דלעולם בהם תעבודו מ"ל איסור גניבה והרי שניהם צריכין לעבור על לא תגנוב ונימא להו עד דתעברו על לא תגנוב תקנו את עצמכם ושחררו זא"ז, והש"ס רצה להעמיד סתמא דמתני' לד"ה ומכש"כ כרבנן דראב"י דקיי"ל כוותייהו ושפיר קאמר לישא שפתה אינו יכול וממילא כופין

ויש להעיר בזה במה שתפסו דבשחרור של התערובות איכא איסורא דלעולם בהם תעבודו ואמאי והרי משום ספיקא אין אחד מהם יכול להשתעבד בחברו ומאי תעבודו איכא הכא. דהנה