דבר אברהם - ג קח

לכשיתיקרו, ואע"ג דהאי רווחא דטפי הוה אתי גמי למלוה אפי' אי לא הוה מלוה לי' דהא פירותיו מונחין בא כלבאי והא מייקרי לי' ממילא, מ"מ השתא מיהא לאו ברשותי' הוא דאיתייקרו אלא ברשות הלוה שהרי הלוום לו ואישתכח דשקיל רווחא יתירא מפירותיו דלוה, משא"כ בנידון דהר"מ ז"ל דלא שקיל טפי ממה שהלוהו משו"ה ס"ל דבכה"ג מותר, ועיי"ש בדבריו במרדכי ס"פ א"נ. וא"כ לשיטתו פשיטא בנ"ד דמותר מק"ו. ועוד דעיקרא דמילתא דסבר כת"ר נ"י למידן מסוגיא זו דבגוונא שהי' המלוה יכול ליהנות הנאה זו גם ממעותיו חשיבא הנאה בהלואה לא ברירא דכת"ר תפס דאיסורא דגזרו בסאה בסאה משום לתא דהנאת מלוה נגעו בה תחילה, משום דחזינן לה לסאה שהלוה כאילו אינה כבר שהרי נתנה לחבירו והשתא לא תתייקר עוד ברשותא דמלוה וממילא כשנהנה בתר הכי מיוקרא מנכסי דלוה הוא דנהנה, והלכך מדמי לה לנ"ד דה"נ כשחוזר ונהנה מפקדון שנותן לו מאותה ההלואה חשיב כנהנה מנכסי לוה שהרי מעות ההלואה אינן כבר בידו וחזינן לה להנאתו כדהשתא לבתר הלואה ולא מה שהי' יכול ליהנות אי לאו דהוה מלוה לו, אבל אין הדעת נותנת כן, דלעולם אנו צריכין לדון את ההנאה כדמעיקרא, כלומר שתתוסף לו הנאה כזו דלא הוה מטיא לי' אי לאו דהוה מלוה לי', והלכך בנ"ד דאי לאו דהוה מלוה לי' הוה נהנה מסך הפקדון כמו שהוא נהנה עכשיו אין זו חשובה הנאה כמ"ש. (ויש להוכיח כן מכל מלוה על משכון אלא דלא ברירא לי לע"ע כל צרכו והנחתי' לעת אחרת). ואי דתקשי לך א"כ למה אסרו הלואת סאה בסאה והרי מני א"ל מאי אהנית לי אטו חיטי דקדחו באכלבאי, כבר עמד ע"ז בס' שער משפט בקונטרס שער דעה סי' קע"ה דאמאי אסור בהלואה כיון שאין כאן רבית כלל דמאי אהני' לי', ותירץ דמאי חזית דתיזל בתר מלוה, דליכא רבית לגבי', זיל בתר לוה דקנשיך לי' דאילו הוה לי' זוזי הוה זבין כדהשתא ומאי דתיקור הוה משתרשי לדידי' כדאמרינן בדף ס"ה ע"א גבי טרשא דר"פ, ובדף ס"ח ע"א אמרי' דלית הלכתא כטרשי דפפונאי והר ראוי להיות אסור גם בזביני אלא דהכא הקילו בזביני כיון שאין כאן אלא חששא שמא יתייקר, וא"כ בנ"ד דלוה נמי לא פסיד מידי ע"י ההלואה שרי, דזיל הכא ליכא רבית וזיל הכא ליכא נשך. וכ"ת דא"כ תקשי לר"פ מסאה בסאה, לא היא דדוקא בזביני ס"ל דלא אזלינן בתר לוקח, אבל בהלואה מודי דאזלינן נמי בתר לוה. ויש סיוע קצת לדברים אלו משמ"ק ב"מ דף ע"ה ע"א ד"ה אבל חכ"א וז"ל, וכתב הראב"ד וז"ל עוד כ"ל דהא דאמרינן לעיל לוין סאה בסאה על שער שבשוק ואע"פ שאין לו דוקא בשיש לו הדמים שיכול לקנות בהן מן השוק והו"ל כמי שיש לו וכו' דהא מפרש טעמא הא חיטי בהיני והא חיטי בשילי אי בעי זביני ופרעי כו' ומ"ל הן ומ"ל דמיהן אמרינן גבי סאה בסאה ולא בהלואה אחריתי וטעמא דמילתא משום דאיכא הכא טעמא אחרינא להיתרא דא"ל חיטי קדחו באכלבאי עכ"ל, והסבר הדבר נראה דכיון דאיכא טעמא דחיטי קדחו באכלבאי א"כ אין כאן בעיקר הנאת מלוה ורק משום לתא דקנשיך ללוה אסרינן לה וכיון דאית לי' זוזי ומצי זבין בהיני ובשילי כדהשתא ולמיפרע אישתכח דלא הנשיך לי' מידי. אבל לפי דעת כת"ר אין לצרף כלל להיתרא טעמא דחיטי קדחו באכלבאי, שהרי בטל האי טעמא בהלואה דמ"מ נהנה הוא לבתר ההלואה משל לוה כמ"ש. ואין זה ענין למ"ש בר"פ א"נ (ס' ע"ב) אי בתר מעיקרא אזלתי אי בתר בסוף אזלתי, ועיין בחי' הר"ן שם

ובנוגע להשגתו השני' דלדעת האוסרין להלות ע"מ שתלויני ה"נ יהא אסור בנ"ד, תמה אני מאי דומיא היא, דהתם מיירי בגוונא דלבתר שיפרע לו הלוה הלואה דהשתא יחזור הלוה וילוה למלוה הלואה אחרת כשיצטרך הוא, דבהכי הוא דמשתעי הרמ"א ומקוריו כמ"ש שיחזור וילוהו פעם אחרת, ובכה"ג שפיר נהנה המלוה ע"י הלואה דהשתא הנאה כזו שלא הי' יכול ליהנות ממעותיו דלבתר דיפרע לו חובו ויצטרך עוד למעות נוסף על מעות שלו שהושבו לו כבר ילוה לו הלוה הלואה אחרת דנמצא דהנאה זו משל העודף שעל מעותיו שמלוה לו אינו יכול ליהנות ממעותיו, משא"כ בנ"ד שחוזר ולוה ממנו חלק מאותה ההלואה עצמה שנתן לו קודם פרעון החוב הרי לא נהנה המלוה כלום דממעותיו נמי הוה לי' אותה הנאה עצמה אלו לא הוה מלוה לי', ואין זה דומה לענין כהנאה אלא למלוה מנה ומתנה שחמשים יחזיר לו מיד, ופשוט הוא

ובר מן כל דין אני אומר במאי דתפס כת"ר בפשיטות דבנ"ד יש לפנינו פקדון הניתן בשביל ההלואה, אגב ריהטא לא הרגיש דבעיסקא קיימינן דאיכא נמי פלגא דפקדון ומהאי פלגא נמי איכא הנאה ללוה שהרי מתנין שיכול לפטור בעל העיסקא בסך ידוע ושאר הריוח שלו וי"ל דגם משום האי הנאה קאי יהיב לי' פקדון ובהא מסתפקנא אם הוי כקץ ואסור משום הערמת רבית, יעיי' בשו"ע יור"ד סי' קע"ז ס"ו ובט"ז

אגב אצרף לזה הערה קטנה שהדפסתי ביגד"ת שנה שני' קונטרס י"ח וקונטרס כ"ב

בגדה (דף י"ט ע"א) מנלן דאיכא דם טהור באשה דילמא כל דם דאתי מינה טמא ארחב"י אר"א אמר קרא כי יפלא ממך דבר למשפט בין דם לדם בין דם טהור לדם טמא, אלא מעתה בין נגע לנגע ה"נ נגע טהור מי איכא כו', האי מאי בשלמא התם