דבר אברהם - ג קז

גם ביאורו עדין זקוק לביאור, ובאמת כוונת התוס' פשוטה דדוקא קודם שגמר מלאכתו תשובה הנאה מאי דתפיס אאגרי' לפי שעדיין אין בעל הכלי חייב לשלם לאומן ולא מונח ביד בעה"ב משל אומן כנגד מאי דתפיס ולא כלום, ולפיכך הנאה היא לו ורוצה בה, משא"כ לבתר דגמר שכבר חייבים הבעלים לשלם שכרו נמצא שאין לו הנאה כלל ממאי דתפיס אאגרי' דאדרבא יותר נוח לו אילו היו הבעלים משלמים לו שכרו ולקחו את הכלי מידו כמ"ש התוס' לעיל לענין משכון, ופשוט הוא

אחרי שערכתי את דברי בשנה העברה ראיתי שמלבד הגאון בעל שו"מ ז"ל טפלו עוד רבים מגאוני גאליציען בשאלה זו והאריכו בהיתרים או באיסורים מצדדים שונים, ואמנם נדמה לי שיש צד היתר עוד בזה שכמדומני יש סעיף מפורש בחוקי החברה שקנין החברים מופקע מרכוש החברה, אלא שלא נכנסתי בזה לבקש היתרים מפלפולא ובחרתי יותר לתקן ביתרון הכשר ע"י שטר עיסקא ולכן לא אגע בעיקר הדבר מצד עצמו

חזר הרב הגאון הנ"ל והשיב על דברי: **(בקובץ "יגדיל תורה" שנה שני' קונטרס ט"ו

)** מה שכתב להשיב בפשיטות שאינם חשובים כנהנים מכסף הפקדון שניתן בשביל ההלואה שהרי גם בכספם היו יכולים ליהנות הנאה זו ולא נתוסף להם ע"י ההלואה והפקדון ולא כלום כמ"ש התוס' בב"ח דף פ' ע"ב ד"ה דקא תפיס לענין משכון ועדיפא עוד מהתם כמבואר למעיין קצת, עכ"ל

במחכ"ת לפום רהיטא כתב כן, דהא אנן בהלואה קיימינן. ובהלואה אסור להמלוה ליהנות מהלוה אף אם ידעינן בבירור דהנאה כזו הי' נהנה ממעותיו גם אם לא הי' מלוה אותם, והלואת סאה בסאה תוכיח דאסור משום שמא יתיקרו ונמצא שנותן להמלוה יותר ממה שהלוהו, ב"מ ע"ה ע"א שו"ע יו'"ד קס"ב, והרי שם ג"כ אין המלוה נהנה מהלוה כלום דהרי אם הפירות היו מונחים אצל המלוה ג"כ היו מתיקרים, ובאמת קושית הגמ' בב"מ ס"ג ע"ב היא אם מותר ללות סאה בסאה דמצי אמר לי' חיטי דקדחי באכלבאי ומשני התם הלואה הכא זביני, הרי דבהלואה אסור בכה"ג, ומוכח מהך איסור דהלואת סאה בסאה דברבית כיון דעכשיו דהלוה לו אית לי' להמלוה הנאה מהלוה ש"פ ע"י הלואתו חשבינן לרבית ואסור, א"כ בנידן דידן נמי כיון דע"י ההלואה מוכרח הלוה למסור לו פקדון כזה שיהי' להמלוה מזה הנאת ש"פ בודאי חשבינן לי' להלואה ברבית ואסור. והתוס' דב"מ ד"פ ע"ב שהביא כת"ר לא נחתי לסברא זו אלא דלא ליהוי ע"י הנאה זו ש"ש, אבל לא לענין הלואה זה פשוט וברור

גם מה שהעלה כת"ר דבנ"ד ע"י היתר שמוש פקדון נחשב לשואל וחייב באונסין ודמי למ"ש הסמ"ע בסי' רצ"ב סקט"ז בשם הראב"ד ז"ל לענין היתר שימוש דמי אבידה, הנה באמת סברתו נכונה מאד, אכן בנ"ד מה שרוצה לתקן שיתן הלוה הדמים לפקדון יש לחקור אם ינצל עי"ז מאיסור רבית, גם אם סברת כת"ר שבאות א' היתה נכונה, דהא כיון דהיתר שימוש המעות משוי לי' להמלוה לשואל וחייב באונסין, א"כ נחשב המלוה ללוה ג"כ על הדמים שקבל לפקדון כדמוכח מהגמ' דב"מ דב"מ מ"ו ע"א דפריך וא"א אפי' נאנסו מאי איריא הוציא וכו' והיינו דנחשב ללוה כדפירש"י שם, ולהלוות ע"מ שתלויני לחד דעה בשו"ע יו"ד ק"ס דאיכא איסור רבית, ויעו"ש בהגר"א ז"ל שהכריע כדעה זו ועיין בכתובות ק"ו

ע"ז חזרתי והשבתי לו: **(בקובץ "יגדיל תורה" שנה שני' קונטרס י"ט

)** הנה כת"ר שיחי' חילק השגתי לשתים ותרתי קא פריך, דבקמייתא השיג מסאה בסאה דבהלואה כה"ג דנ"ד אסור, ובבתרייתא השיג דאפי' אם דברי באות א' נכונים מ"מ אסור ודמי להלות ע"מ שתלויני לדעה א' שברמ"א. ומזה חזינא לדעתי' דהשגה קמייתא מסאה בסאה תסוב עלי אפי' לדעת המתירין להלות ע"מ שתלויני. וע"ז אני עומד ותמה דאי מוכח מסוגיא דדף ס"ג ע"ב לאיסורא בנ"ד שנותן לו לפקדון רק מקצת מסך ההלואה ובתוך זמן ההלואה מכש"כ דתקשי מזה על הר"מ מרוטנבערג ז"ל שהתיר להלות ע"ח שתלויני אפי' בתר פרעון הלואה קמייתא דהיינו ממש כנ"ד וגריעא מיני' טובא כדבעינן למימר קמן, וא"כ לא עלי תסוב השגתו אלא על הר"מ ז"ל

אולם באמת אין כאן פירכא לא להר"מ ז"ל ולא לדידי שבכלל דבריו דברי ושתי תשובות בדבר, חדא, דשאני הכא שהמלוה נוטל יותר ממה שמלוהו