דבר אברהם - ג קו

ממונו של כל חבר להלוה הזה, אלא מפני הערבות שלהם בעדו, כל אחד להחברים הנותרים וגם להמלווים אשר הלוו את האגודה, רק מפני הערבות של היחיד בעד הכלל והכלל בעד היחיד, ואז אם יחתמו על נייר כזה ויחייבו את הפקידות להודיע להלוה שלוקחת השכר מאתו רק בעד הערבות של האגודה בעדו, גם אם הפקידות תקח שכר בסתם בעד שתלוה להלוה ג"כ לא יהי' נחשב לרבית לענ"ד

וכיון דעכשיו עיקר הריוח של האבודה הוא רק מן שכר הערבות, א"כ עסק זה של הערבות הוא עסק בפ"ע אצל האגודה שאם שישלמו כל החברים את כסף הלואתם אז ירויחו מעסק הערבות ואם לא ישלמו אז יפסידו בזה שעליהם לשלם להמלוים אשר הלוו להאגודה ג"כ וא"כ ממילא תוכל האבודה ללות מאנשים אחרים בהי"ע על יסוד העסק של הערבות וכמבואר

ע"ז השבתי לו: **(בקובץ "יגדיל תורה" שנה שני' קונטרס ט' סי' ל"ז

)** ע"ד אשר העיר כת"ר כיון שהוא מפקיד ביד המלוה רק בשביל ההלואה שוב הוי רבית דהא נהנה מלוה מכסף הפקדון דמותרין ישתמש בהם והיתר פקדון זה מנלן, ולכן הוא בא לכלל עצה אחרת שיתנו שהשכר הוא בשביל הערבות כמבואר בדבריו בארוכה. הנה מתחילה אגיד שבשביל טענתו זו עדיין לא הי' צורך לבקש דרך אחרת, שאולי רחוקה היא כאשר יבוא להלן, - שאפשר הי' לו להכניס רק תיקון שהרבית לא ניתן בתור פקדון אלא שסכום המלוה יחשב רק כסף שמקבל הלוה בפועל, והמותר שנזקף על הלוה בשטר הרשמי מחויבים החברים לשלם מכיסם אם יפטר הלוה בד"י, וגם ע"ז מהני שטר מושלש כמבואר בגוף דברי הריטב"א יעו"ש. אלא שאנכי לשופרא דלישנא דשטרא ובכדי שיהא יותר מובן להצבור ויתקבל על דעתו ערכתיו באופן שיחשב כפקדון. ועל טענת כת"ר שהמלווים נהנים מפקדון ואסור. אשיב בפשיטות שאינם חשובים כנהנים מכסף הפקדון שניתן בשביל ההלואה שהרי גם בכספם היו יכולים ליהנות הנאה זו ולא נתוסף להם ע"י ההלואה והפקדון ולא כלום, כמ"ש התוס' במקום שמשם בא כת"ר בב"מ פ' ע"ב ד"ה דקא תפיס לענין משכון, ועדיפא עוד מהתם כמבואר למעיין קצת. אלא דעדיין יש לעורר דיש בזה הנאה טפי מבכספו, דכספו אילו נאנס הי' מפסיד ובפקדון יש לו אותה התועלת של רשות ההשתמשות כמו מכספו ואם אירע בו אונס כל זמן שלא נשתמש בו פטור ואינו מפסיד כלום דש"ש הוא, וא"כ לענין אותה ההנאה של רפות ההשתמשות עדיפא לי' פקדון זה מכספו אמנם נראה דלא שייך פטור אונסין על פקדון זה. חדא, עפ"י מ"ש הסמ"ע סי' רצ"ב סקט"ו בשם הראב"ד לחלק בין פקדון דהוי רק ש"ש לדמי אבידה דחייב באונסין משום שבדמי אגידה אינו ירא להוציא, וה"נ אינו ירא להוציא והוי כשואל ומכש"כ כשידוע בודאי שישתמש בו הנפקד כבנ"ד, ועוד שהרי אין כסף הפקדון מבורר בפ"ע אלא שהסך שצריכה הפקידות להשלים להלוה עד כדי תשלום סכום המלוה הנכתב בשטר הרשמי נשאר בתורת פקדון וא"כ לא שייך טענת אונס על כסף כזה שאינו מבורר

וע"ד עצתו של כת"ר שהשכר יהי' בעד הערבות הנה רחוקה ממני, דממ"נ אם חושב הוא את הכסף המונח באוצר החברה כאלו מופקע מעליו קנין החברים אי"נ לבקש היתר כלל דאין כאן שום מלוה, ואם חושב הוא את החברים כבעליו של הכסף א"כ מאי שייך כאן ענין ערבות וקבלת שכר עבורה, אטו יש מלוה ערב לעצמו ומותר לקבל שכר עבור זה, והכא נמי הערבים הם המלווים כאו"א לפי חלקו ואם לא ישלם הלוה יפסידו הם, ואם אתה אומר להתיר ליקח שכר בשביל חשש ההפסד בכל מלוה תאמר כן, ועוד שע"פ החוק אין ערבות החברים משתרעת אלא בנוגע לסילוק החובות שמגיע מהחברה לבעלי ההשלשות ולמלוי' ולא על ההפסד של רכוש החברים עצמם או של החברה עצמה שכבר רכשו להם. ועוד דהערבות רובצת כבר משעה שקבלה הפקידות את ההשלשות וכסף ההשלשות עומד כבר ברשות החברים והם נעשים מתחילה לווים של בעלי ההשלשות וחוזרים ומלווים את כספם שלהם לחבריהם ולערבות וקבלת שכר עבורה מה זה עושה, אין זה אלא כלוה מאחד וחתר ומלוה לאחר, סוף דבר שהיתר זה רחוק ממני ואין לו תפיסת מקום במציאות כלל, ואין להאריך בו ומובן למעיין. ומכש"כ שלא יועיל היתר זה בכדי לשלם ריוח להמשלישים והמלווים להחברה שכת"ר עבר ע"ז למשעי באמרו שאחרי שעסק זה של הערבות הוא עסק בפ"ע ממילא תוכל האגודה ללות מאחרים בהי"ע על יסוד העסק של הערבות, תה אינו שעסק הערבות אינו נעשה כלל ע"י הכסף שלוו אלא ע"י התחייבותם בלבד ואתה תועלת מביא כסף המשלישים לעסק הערבות בכדי שיטלו בעליו חלק בריות, אתמהה

ואגב אעיר במ"ש כת"ר שדברי התוס' בב"מ פ"א ע'"א ד"ה הא גמרתיו צריכין ביאור ומבארם, הנה