דבר אברהם - ב צט

**(כותבין אפילו על המטלטלין הא מיני' מצו כ"ד גבו אפילו מגלימא דעל כתפי', וע"ז כתב דכל שאין לו קרקע לא תקנו דמילתא דלא שכיחא היא, והר"ש לא ניחא לי' בהאי תירוצא וסבר דקרקע חשיבא כגבויה ומטלטלין לא חשיבי כגבויין. והלכך לרש"י נמי אם אין החוב כגבוי בסוף שביעית לא מהני ונ"ל דהר"ן נמי לא נתכוין כלל לומר דלרש"י לא בעינן שיהא החוב כגבוי בסוף שביעית, והא דכתב דבהי' לו קרקע בשעת כתיבת הפרוזבול ומכרו קודם שבועות מהני לרש"י כיון דבשעת כתיבת הפרוזבול מיהא הוה לי' קרקע כוונתו היא כשיש לו מטלטלין גם אח"כ אלא שמכר הקרקע דזה תלוי בפלוגתא דרש"י והר"ש, דלרש"י דגם ע"י מטלטלין הוי החוב כגבוי ולא בעינן קרקע אלא כי היכי דליהוי מלתא דשכיחא לזה סגי ביש לו קרקע בשעת כתיבת הפרוזבול דעי"ז הוי כרוב חובות דעלמא והחוב יהא כגבוי בסוף שביעית ע"י המטלטלין, ולהר"ש דמטלטלין לא הוו כגבוין בעינן שיהא לי' קרקע גם בסוף שביעית דאל"ה לא הוי אז כגבוי כלל. ולפ"ז יצא לן דבר חדש שאם לא יהי' לו בסוף שביעית לא מטלטלין ולא קרקע לא מהני גם לרש"י. אולם לרש"י ז"ל לא משכחת לה כלל, דכ' דקרקע כל שהות ראוי לגביית כל החוב כקטינא דאביי וה"נ במטלטלין ואטו בגברא ערטילאי עסקינן, אבל למ"ש התוס' בשם הרשב"ם משום דאין אונאה לקרקעות במטלטלין לא שייך לומר כן. אמנם ביראים (סי' רע"ח ובשלם סי' קס"ד) ראיתי שכתב וטעם פרוזבול דמהני כיון שכתב שמסר חובו לב"ד אינו נראה נוגש ולא קרינן בי' לא יגוש שהרי ב"ד נוגשים ולא הוא, ולפ"ז י"ל דא"צ כלל לטעם הר"ש שהוא כגבוי. וצע"ק דזה שייך רק לענין הלאו דלא יגוש אבל מ"מ אכתי איכא עשה דשמוט כל בעל משה ידו וכל זמן שאינו גבוי)** פלוג רבנן כקרקע, אע"כ דכל שאינה ראוי' לגביית החוב לא מהני, וא"כ ק"ו הוא בנידון דהמהרי"ט שאינה ראוי' לגביי' כל עיקר דלא מהני. והיא תמיה עצומה לענ"ד

ו) וכ"ת דלפ"ז גם לתירוצנו הראשון דגם בלא ייחד לו מקום קני מיהא לההיא שעתא דמשתמש בי' קודם ששינהו למקום אחר אכתי היאך כותבין עליו פרוזבול והרי אינו ראוי לגביי', דאם יבוא בע"ת לגבות יאמר לו המשאיל לא בעינא ואחליפנא במקום אחר ואותו מקום אחר נמי עדיין אינו קנוי עכשיו להשואל, ז"א דודאי גם עכשיו יש לשואל קנין במקום שהוא מונח וחיוב על המשאיל שאם לא יניחנו כאן מחויב הוא ליתן לו מקום אחר, כמו בשוכר בית סתם דקני עכשיו שאם יוציאנו חייב ליתן לו בית אחר, ואותו זכות יכול גם המלוה לגבות

אמנם אפילו במשאיל מקום מיוחד ע"י קנין גמור לזמן קצוב יש לפקפק אם בע"ח גובה הימנו דהרמב"ם (פ"ה משכירות הלכה ה') כתב דיש מי שהורה שהשוכר בית מחבירו אינו יכול להשכירו לאחר כמו בפקדון דמטלטלין דאמרינן אין השואל רשאי להשאיל ואין השוכר רשאי להשכיר, ובד"מ חו"מ (סי' שט"ז) הביא שכן הוא במרדכי פ' חזקת, ואפילו לדעת הרמב"ם שם דרק במטלטלין בלחוד אמרו חכמים אין השוכר רשאי להשכיר שהרי אומר לו אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר אבל קרקע שבעלה עמה אין אומר כן הביא המל"מ מתשובות מהרא"ש דאם קיבל המשכיר דמי השכירות יכול לעכב על השוכר שלא ישכירנו לאחרים, ויש קצת סמך לזה מדברי הרמב"ם (פכ"ג ממכירה ה"ח) יעו"ש ובמל"מ, ואין הס' הח"י לעיין בו אלא דכפי שהוא מובא במל"מ נראה לכאורה דמשאיל שאינו מקבל שכירות דמי בזה למשכיר שקיבל דמי שכירותו ויכול לעכב תמיד על השואל שלא ישאילנו לאחרים אפילו להרמב"ם וא"כ כיון שאין להשואל רשות כלל להשאיל את הקרקע לאחרים מפני עכוב המשאיל גם בע"ח אינו יכול לגבות הימנה דא"ל אין רצוני כו'. איברא דהראב"ד שם (בהלכות שכירות) כתב דטעם היש מי שהורה הוא שיש בני אדם המחריבים בית בדירתם, ולפ"ז נראה דרק בבתים שייך לומר כן ולא בשאילת מקום רק להחזקת סיכין שאינו יכול להחריב הקרקע כלל, [ועיי' בדרישה (סי' שט"ז סק"א)], אבל מדברי המרדכי ב"ב (סי' תקכ"ט) נראה דאין חילוק דהא הביא ראי' ממ"ש מאי בעית בהאי ארעא יעו"ש. אך דברי המרדכי בראייתו מרפסן איגרי וכבר כתב עליהם הב"י (ס שי"ב) שהם דחויים למתבונן בהם. אולם זהו רק מצד הטעם דאין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר דע"ז י"ל דבקרקע לא אמרינן הכי כמ"ש, אבל מטעם אחר יש להסתפק בשואל שלא יהא רשאי להשאיל גם בקרקע אע"ג דשוכר רשאי להשכיר. דבשכירות לא עביד המשכיר נייח נפשי' דשוכר אלא לטובתי הוא מתכוין בכדי לקבל שכרו, ולכן אינו יכול לעכב מלהשכירו לאחרים כשמשלמים לו שכרו כל היכא קין לומר אין רצוני כו', משא"כ בשאלה שאין שום הנאה למשאיל אלא דעביד נייח נפשי' דשואל אפשר דמצי אמר לי' לדידך עבידנא נייח נפשיך ולא לאחריני, ומכש"כ בע"ח שנוטל גם בע"כ דשואל אפשר דמצי משאיל למימר אדעתא דהכי לא שאילתיך, דוגמת ההיא דקיי"ל בשו"ע יו"ד (סי' רנ"ג סי"ב) דמי שנתנו לו צדקה אין בעלי חובות יכולים להפרע ממנו ממה שגבה בצדקה וכתב בב"י משם המרדכי הטעם דאנן סהדי דזה לא נתן לו אדעתא שיפרע חובותיו, ואפילו להחולקים התם וס"ל דהוי ככל מתנה דעלמא י"ל דהכא עדיפא דהגוף נשאר של משאיל ורק לתשמיש לזמן השאילו. ואם נתפוס כן יהא מוכח מסוגיין כהמהרי"ט דלא בעינן דוקא שתהא הקרקע ראויה לגבייה ולא פלוג רבנן, דהא אמרינן אפילו השאילו מקום לתנור ולכירים כותבין עליו פרוזבול ואין לומר דזה קאי רק אדלעיל מינה אם אין לו מזכהו בתוך שדהו כל שהוא וכמה כל שהוא ארחב"א א"ר אפילו קלח של כרוב וע"ז אר"י אפילו השאילו מקום לתנור ולכירים, ואיהו גופי' שפיר מצי גבי מזה דאינו מקפיד על עצמו, אבל לבע"ח דעלמא באמת אין כותבין פרוזבול על קרקע שאולה מאחרים, דז"א חדא דאין הלשון משמע כן דאי קאי רק אדלעיל מינה לא הו"ל לסיים כותבין עליו פרוזבול ועוד דמאי פריך עלה איני והתני הלל אין כותבין פרוזבול אלא על עציץ נקוב בלבד נקוב אין שאינו נקוב לא אמאי והא איכא מקומו ומאי פירכא היא דילמא מיירי הלל לבע"ח דעלמא שאין כותבין פרוזבול מצד הקרקע השאולה אלא מצד גוף העציץ ובעינן נקוב דוקא, אע"כ דאין לחלק בזה וגם בבע"ח דעלמא כותבין עלי' פרוזבול או דר"י מיירי נמי בבע"ח דעלמא

ולכאורה ש"ס ערוך הוא בב"ק (דף קי"ב ע"א) הניח להם אביהם פרה שאולה משתמשין בה כל ימי שאלתה מתה אין חייבין באונסיה, הרי שבניו יורשין זכות שהי' לאביהם בה ולא מצי משאיל למימר לאבוכין בעינא להשאיל ולא לכון וה"נ בבע"ח. אבל יש לדחות קצת ראי' זו דבההיא סוגיא בלא"ה נמי קשה, דהא פרה מטלטלין היא ובמטלטלין לכו"ע אין השואל רשאי להשאיל מטעם אין רציני כו' ולא הי' להשואל שום זכות להשאילה לאחרים וא"כ לכי מת היאך יירשו בניו זכות שלא הי' לו לעצמו, ואמאי לא יאמר המשאיל ליורשיו אין רציני שיהא פקדוני בידכם. וסליק אדעתאי למימר דבאמת אם בא המשאיל לתבוע מהם בתוך ימי שאלתה מחוייבין להחזיר לו דאמר להו אין רצוני כו', אלא דכל זמן שלא תבען משתמשין בה, דע"ז לא שייך עכוב מצד המשאיל מטעם אין רצוני כו', דע"כ לא שייך טעם זה אלא כשהשואל חי ויכול לשומרה בעצמו אז אמרינן דקפיד המשאיל שלא ימסרנה ביד אחר אלא ישמרנה הוא, אבל הכא כי מה שואל וע"כ נשארה הפרה ביד אחר אם ורצה המשאיל ואם לא ירצה שוב לא שייך לומר דקפיד המשאיל ואמר אין רצוני כו', וכיון דאזל טעם זה ממילא בניו משתמשין בה. אבל ז"א שהרי כתב עלה הרא"ש בב"ק שם וז"ל ונראה לי דבסתם איירי אבל אם המשאיל אמר ליתומים פרה זו השאלתי לאביכם החזירוה לי או קבלו עליכם אונסין כדין שואל הדין עם המשאיל עכ"ל, משמע דכשמקבלין עליהם אונסין אינו יכול להוציא מידם ובלא"ה נמי קשה לומר כן ואין להאריך בו. ולכן הי' נראה לומר דמיירי בבנים הסמוכים אצל אביהם דכל המפקיד על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד ומעיקרא כי אושלי' אדעתא דהכי אושלי' שיתעסקו בניו וישמרוה והי' לו רשות להשאילה לבניו אלו ולהכי כי מיית יורשין בניו זכות זה. אח"ז