דבר אברהם - ב ק

**(איתא לעשה זו, [ואף דשביעית בזה"ז דרבנן ואפשר לומר דהם אמרו והם אמרו, מ"מ כיון דהדרינן בתר טעמא דפרוזבול הוי כלא עבר הלאו ופ"ז סמכו בתקנתם דעולה זו מצאו בו ע"כ צריכין למישכח טעמא דלא עבר גם אעשה ואל"ה למה לן גם לטעמא דלא עבר אלאו], ואפשר דמה"ט נד הר"ש מטעמו של הרא"ם ז"ל. ולהרא"ם אפשר לומר דרבנן לא גזרו אלא אלאו דלא יגוש אבל בעשה לא חייבוהו כלל. וכ"ת דזה לא יתכן למ"ש הרא"ם עצמו שם דחוב שעבר עליו שביעית אינו רשאי לוה לעכבו אלא ע"פ מלוה שכל זמן שלא השמיטו מלוה חייב לפרוע אלא לוה יזמין מלוה לדין שישמיט לו חובו כאשר צוה היוצר וב"ד יחייבו למלוה לומר משמט אני כו' ואם אינו רוצה המלוה לומר משמט אני יכפיהו ב"ד דכיפין על מ"ע, ואי אמרת דלא חייבוהו חכמים בזה"ז בעשה דשמוט ממילא אין החוב נשמט כלל, י"ל דבאמת לא אסרו אלא שלא לתובעו [ומה שאין הלוה מחויב לשלם הוא משום שוא"ת או הפקר ב"ד כדאמרינן בסוגיין (דף ל"ו ע"ב)] ותקנו פרוזבול כי היכי דיוכל לתובעו ולא יעבור אאיסור נגישה. אולם לרבא דאמר התם הפקר ב"ד הפקר ופירש"י דטעם זה הוי אפילו לרבנן דאמרי שביעית בזה"ז דאורייתא קשה, דכיון דמהדרינן למצוא עילה בפרוזבול דלא עבר אלאו עלינו למצוא טעם שלא יעבור גם אעשה דהא בשביעית דאורייתא בודאי איכא עשה, וטעמו של הרא"ם לא סגי אעשה כמ"ש. איברא די"ל דהרא"ם לא מפרש כרש"י דלרבא מהני פרוזבול גם למאן דסבר שביעית בזה"ז דאורייתא, אלא רבא נמי מוקי לה באביי דרבי היא דשביעית בזה"ז דרבנן אלא דלאביי הוי הפעם משום שוא"ת ולרבא משום הפקר ב"ד, ולפ"ז יהא מוכח דלפירש"י מיהא א"א לומר כטעמו של הרא"ם. אולם גם לפירש"י יש לדחוק, די"ל דרבא סבר נמי טעמא דאביי שוא"ת והעיקר הוצרך להפקר ב"ד רק למ"ד שביעית בזה"ז דאורייתא, ועל ביטול עשה דשמוט לא הוצרכו למצוא עילה בתקנת פרוזבול דיש כח ביד חכמים לעקור בשוא"ת והוצרכו למצוא עילה רק ללאו דלא יגוש וע"ו סגי בטעמו של הרא"ם, ואין להאריך בזה. ואולי י"ל עוד דכל היכא דליכא לאו דלא יגיש ליכא גם לעשה דשמוט וניחא דברי הרא"ם בפשיטות. ואגב אורחא אעיר דלשי' הרא"ם דאין הלוה נפטר מן החוב אלא אם המלוה משמט וכ"ד כופין אותו על מ"ע זו, יש להעיר בזה"ז דאין ב"ד כופין על מצוה דרבנן לשי' רש"י, עיי' תוס' כתובות (דף פ"ז ע"א ד"ה פריעת) ובשמ"ק שם:)** מצאתי בנתה"מ (סי' שמ"א סק"ג) שעמד בקושייתנו הנ"ל ותי' נמי דמיירי בבניו הסמוכים אצלו כמ"ש. והשתא יש לדחות קצת ראייתנו די"ל דלעולם לבע"ח מצי למימר לדידך לא בעינא להשאיל והכא בבניו הסמוכים אצלו שאני דהוי כנתרצה מעיקרא אולם בתירוץ זה דמיירי בבניו הסמוכים אצלו עדיין לא נתקררה דעתי, דנהי דבגמ' וכן בשו"ע שם ס"ג דקתני הניח להם אביהם איכא למימר הכי, אבל בשו"ע שם סעיף א' וכן ברמב"ם (פ"א משאלה הלכה ה') הרי פסק בסתמא שאם מת השואל הרי היורשים משתמשים בשאלה עד סוף הזמן ומשמע דגם ביורשין דעלמא דינא הכי ולאו דוקא בנים סמוכין אצלו, וצע"ג

עכ"פ מן האמור נראה פשוט דממטלטלין שאולין אין בע"ח גובה דאמר לי' משאיל אין רצוני כו'. ואם נתפוס כמ"ש דאין כותבין פרוזבול אלא על קרקע הראויה לגבייה יצא לן לדינא, דאף דבקרקע אין אומרין אין רציני כו' מ"מ נ"מ להשאיל לו עציץ נקוב דמנח אסיכי כדמוקי הש"ס שמצד הקרקע שתחתיו א"א לכתוב פרוזבול ואנו באין לכתוב רק מצד העציץ גופי' שאין כותבין, דהאי עציץ אע"ג דדינו כקרקע מ"מ מיטלטל הוא ואפשר לכלותו ולהבריחו ואין בע"ח יכול לגבות הימנו דא"ל משאיל אין רצוני כו' [וכגון שהי' מונח שלא בחצירו של בעל העציץ], וכיון שאינו ראוי לגבייה אין כותבין עליו פרוזבול, והוא תלוי בחקירתנו הנ"ל אם בעינן ראוי לגבייה דוקא

ז) אח"ז האיר ה' את עיני וראיתי שמקצת מהדברים באות הקודם עתיקים הם וממקור הראשונים יהלכון יב"ה שזכיתי לכוון לדעת רבותינו ז"ל. דראיתי במח"א (הל' שכירות סי' י"ט) שהביא בענין זה תשובת הרשב"א (סי' אלף קמ"ה) ועיינתי בגוף דברי הרשב"א ותאורנה עיני, וז"ל ואפילו השוכר בית מחבירו יכול הוא להשכיר לאחרים ולא אמרו אין השוכר רשאי להשכיר ואין השואל רשאי להשאיל אלא במטלטלין ובמטלטלין שאין דרכן של בעלים להשתכר ולהשאיל עמהם מפני שאפשר להבריחם ואינו רוצה שיהו מטלטליו אצל אחרים כו', אבל מטלטלין שאין עשויין להבריח שדרכן של בעלים להשתכר ולהשאיל עמהם משכיר ומשאיל לאחרים, וזהו שאמרו בפ' השוכר את האומנין השוכר את הספינה ופרקה בחצי הדרך כו' ותנן בפ' אחרון של מע"ש ומייתינן לה בפ"ק דב"מ מעשה בר"ג וזקני כו' אר"י כו' ומקומו מושכר לי כו', ולא בשכירות בלבד אמרו אלא אפי' בשאלה שלא תאמר מי שהשאיל לא הי' בדעתו להשאיל ולעשות חסד אלא לזה, דגרסינן בפ' אלו נערות הניח להן אביהן פרה שאולה משתמשין בה כל ימי שאלתה, וגרסינן בגיטין פ' השולח אר"י השאילו מקום לתנור וכירה כותבין עליו פרוזבול ואם איתא דכל משאיל בין במטלטלין בין בקרקע לא השאיל אלא לזה בלבד היאך כותבין עליו פרוזבול והלא זה כמו שהתנה בפירוש שלא יהא רשאי להשאילו ולהשכירו וליתנו לאחר וכל שאינו ראוי לגבותו בחובו אין כותבין עליו פרוזבול עכ"ל, ודברים אלו האחרונים חזרו ונשנו ע עוד בסי' אלף קמ"ג יעו"ש. הרינו למדין א) דבעינן בפרוזבול ראוי לגבות דוקא, ונסתרו דברי המהרי"ט דגם בלא עשה קנין כותבין פרוזבול [אך לשי' הרא"ם שהבאנו למעלה אות ה' בהגה"ה שאין טעם פרוזבול לפי שהוא כגבוי י"ל דניחא]. ב) דאין חילוק בין שואל לשוכר וכל שאין טעם דאין רצוני כו' משאילו לאחרים ואין אומרין שלזה עשה חסד ולא לאחר ואפילו בע"ח גובה. ובמימרא דפרה שאולה לא איתפריש דעתו אמאי לא אמר אין רצוני כו' אי משום סמוכים אצל אביהם דעל דעתם מפקיד אי בשדרכו להשאיל גם להם. ובמח"א שם ר"ל דכוונת הרשב"א נראית מתוך דבריו דסתם בהמה עומדת להשאילה ולהשכירה לאחרים ומשו"ה א"י לומר אין רצוני כו' ותמה ע"ז מפ' המפקיד, ושוב ר"ל דמסתייע ממימרא זו רק לענין שאין אומרין שלזה רצה לעשות חסד ולא לאחר אבל על מה שאינו אומר אין רצוני כו' יתרץ בסמוכין אצלו, ודחה דא"כ אין ראי' שאין אומרין שלזה עשה חסד ולא לאחרים דשאני התם דכל המשאיל על דעת אשתו ובניו היא משאיל, והוא כמ"ש למעלה בדברינו. אבל נראה דהרשב"א לא מסתבר לי' לחלק בזה לענין סברא זו דמ"מ שייך גם לגבייהו הך סברא דרק בחיי אביהם רצה לעשות חסד והעיקר בשבילו ולא להם עצמם, ופשוט הוא

והמח"א שם הביא משם המרדכי (והוא בב"ק פ' הגוזל בתרא סי' קמ"ו) דיתומים משתמשין בה משום דכל המפקיד על דעת אשתי ובניו הוא מפקיד, [עיי' כש"ך סי' רצ"א ס"ק כ"ז ובקצה"ח שם סק"ו], ודקדק ע"ז דא"כ לא הוה להו לפוסקים לאישתמוטי ולומר דיורשים שאמרו היינו בניו ובני ביתו ולא אחרים, והוא כמש"ל בדברינו. והמח"א מדידי' חידש לומר דמה שאמרו אין השואל רשאי להשאיל ואין השוכר רשאי להשכיר היינו לכתחלה אבל אם עבר והשאיל והשכיר מה שעשה עשוי דאין זה הטעם דאין רצוני קפידא גמורה להוציא מיד השני והביא ראי' ממ"ש הרי"ף פ' המפקיד דשומר שמסר לשומר ואיכא עדים דנטרה שומר בתרא כי אורחא ונאנסה לא מיחייב שומר קמא לשלומי דהא ליכא שבועה דלימא לי' את מהימנת כו', ואע"ג דאמר אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר הני מילי לכתחלה אבל דיעבד אע"ג דאינו רשאי אי איכא סהדי דלא פשע לא מחייבינן לי', דהא גבי השוכר פרה מחבירו והשאילה לאחר ומתה כדרכה כיון דליכא פשיעותא לא מיחייב שוכר לשלומי, ושמעינן מינה דלא ס"ל כר"מ דאמר כל המעביר על דעת בעה"ב נקרא גזלן. ואני תמה מאי סייעתא היא, דגזלן בודאי לא מיקרי משום דגוף התשמיש לא גזל מן הבעלים דאותו זכות השימוש קנוי לשוכר אלא שעבר ע"ד בעה"ב ולא נעשה גזלן בשביל הכי בדיעבד, אבל מה זה ענין לשלא יוכלו הבעלים להוציאו משואל שני הרי